חמישה אנשים מוכשרים מאוד היו על הבמה, עם תלבושות ותאורה שלקחו אותנו בכיוונים משעשעים, ליצניים, דרמטיים מאוד. 'ברבור שחור' רוצה להיות קברט סטירי, אבל כנראה שלמרות שהוא מסתיים עם השיר 'מוכרחים להיות שמח', עם ישראל יכול לשמוח כיום במידה מדודה מאוד. נעמה שפירא, הכותבת, מודעת לכך מן הסתם, שכן, אחת מהדמויות שלה נושאת שלט: 'כלום כבר לא מצחיק'. אבל היא מנסה, ולעיתים גם מצליחה, במשורה.
המערכונים והשירים, בחלקם נוגעים ואפילו כואבים. המופע מתחיל בדיאלוג בין נציג הדרום לבין נציגת המדינה. זהו דיאלוג הזוי, בו המדינה מודיעה לנציג הדרום, שמבשר את מספר הנרצחים, החטופים והמפונים שיכולותיה לסייע לא ממש קיימות. הוא זועק מדם ליבו, והמדינה מנסה להבהיר לו שהוא מגזים, אך בכל מקרה, מי שמקבל תמיכה הוא רק מי שמתגורר עד 10 מטר מהגבול. אמנם, יש בכך הגזמה, אבל אנחנו יודעים שלצערנו, זה מאוד אמיתי. ככל שהדיאלוג הזה נשמע הזוי, הוא לא שונה בהרבה מהמציאות שאנו חווים. אפשר לגחך, אבל הקהל לא מגיב בצחוק אדיר. הוא מזהה את האמת הכואבת.
מערכון אחר עסק במקומן של הנשים בלחימה, מקום שהולך וגדל לשמחתי, ומוכיח את טענתן של נשים שיכולותיהן לא פחותות מיכולות הגברים גם בתחום זה. המערכון מנסה לצחוק על הפיכתן של נשים לגבריות באמצעות השפמים שהלוחמות גידלו תוך כדי לחימה, כלומר, השאלה שעולה היא, האם נשים לוחמות מאבדות מנשיותן, ומצד שני הן מתעסקות בה בצורה אובססיבית. אותי זה לא הצחיק, אפילו הרתיע אותי. אפשר לצחוק על תופעת הנשים הלוחמות כפי שניתן לצחוק על כל דבר, אבל הכיוון הזה הוא פשטני מדי ולא ממש מעניין.
מה הצליח להצחיק אותי? המערכון על אסקפיזם. שתי נשים מדברות על זה שאסור לפתוח את הטלוויזיה בערוצי החדשות, כי הם מטלטלים וגורמים לסיוטים. והנה הן בוכות. על מה ולמה? כי גילו שלנסיכה האנגליה קייט יש סרטן ובעלה וויליאם כנראה בוגד בה. נושא זה, כבד ככל שיהיה (וגם הכותבת התמודדה עם סרטן השד) כמובן מתגמד לנוכח כל מה שאנחנו עוברים כאן. הבכי והזעקות על בגידת הבעל המלכותי, זה פשוט הורס אותן. המערכון הזה העלה בי חיוך.
המונולוג הכי נוגע, הכי חודר ללב, היה המונולוג של הקשישה שעברה את השואה ונחטפה לעזה, לפי מאפייניו כנראה החטופה יפה אדר. לא היה שם שום דבר מצחיק או סאטירי. זאת הייתה אמירה קשה ונוקבת על מציאות חיינו, על כך שאישה זקנה אחת שחוותה את זוועות השואה חוותה שוב חוויה שואתית בשבעה באוקטובר. על כך כולם מחו כפיים, ואני בחשאי מחיתי דמעה.
כחוויה כוללת, זה לא ממש קברט סאטירי לטעמי, אלא אוסף של מערכונים שחלקם קולעים יותר ואחרים קצת פחות, אשר מוגשים בצורה מאוד אסתטית ולעיתים מצליחים להגיע אל הלב.
מאת: אורי וידיסלבסקי ונעמה שפירא
שירים: נעמה שפירא, אורי וידיסלבסקי, צרויה להב
ביצוע: חנית כהן מור יוסף, צח מלול, עדי זינגר, יעל פרימר סביר, רמי שוורץ
מוסיקה: אורי וידיסלבסקי
תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב
תנועה: אפרת קדם
תאורה: אורי מורג
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
