גן קופים

ובכן, את סרטו החדש דנדש של אבי נשר ראיתי ביום הסרט הישראלי, בדיוק אחרי הסרט 'שבע ברכות'. כמובן שזה לא עשה טוב ל'גן קופים'. ייתכן שלו הייתי רואה אותו בנפרד, הייתה ההתרשמות טובה יותר. זה כמו לאכול רקיק אחרי עוגת קצפת. קצת חסר טעם.

שפע סרטיו של אבי נשר, אחד הבמאים הפורים ובהחלט הבולטים והחשובים שלנו, הם כמו אוסף השוקולדים בבונבוניירה. יש מהם מרציפניים (האהובים עלי ביותר) ויש מהם משוקולד מריר ללא מילוי מעניין. יוצר הלהקה, בלי שום ספק סרטו הראשון שהיה אייקוני בתרבות הישראלית, ודיזנגוף 99, שחשף את ישראל וענת עצמון במערומיה, דרך הסרט שאני  אהבתי במיוחד, 'פעם היה' ועד ל'גן קופים'. ובכן, גן קופים הוא אחד השוקולדים הפחות אטרקטיביים בבונבוניירה של אבי נשר, לפחות לטעמי.

הסרט, המורכב מאוד פסיכולוגית, הוא דווקא מאוד שטוח. אדיר מילר, הוא כוכב הסרט, סופר כושל שמנסה לעשות קאמבק דרך כתיבת ספר על עצמו, כביכול דרך דוקטורנטית, ובעיקר כדי לעשות רושם על חברת נעוריו ומושא תשוקתו. הקאסט שוקק, כמובן, שחקנים מהשורה הראשונה, וגם שחקנים חדשים ומעניינים, כמיטב המסורת של אבי נשר. ואני, כשאני רואה את אדיר מילר בדמות השטוחה הזאת של הסופר המזדקן, אני נזכרת בלי הפסקה ובגעגוע בדמות המעניינת והמרשימה שגילם דווקא ב'פעם היה', וחושבת לעצמי, איך נפלו גיבורים. שני כהן מסקרנת אך גם היא פה לא בתפקיד חייה, אם כי היא מוסיפה נופך מעניין לסרט.

כפי שהוא עושה לעיתים קרובות, אבי נשר מטפח דמויות חדשות בקולנוע הישראלי. כאן הצלחתו בסרט הזה. הוא מביא לנו לקדמת האקרן את סוזנה פפיאן, שחקנית צעירה בעלת ניסיון מועט למדי בקולנוע, שראיתי בשנים האחרונות דווקא בהצגות של תאטרון החאן, כמו טייבלה והשד. סוזנה, בתפקיד הראשי של מרגו, המתחזה לדוקטורנטית ומתאהבת בבמאי הערבי שחי ברומא, אשר מגולם על ידי עלא דקה (ניתן לקרוא ראיון קצר עמו פה, על הצגתו בפסטיבל עכו), היא קול חדש, רענן שמוסיף לסרט נקודות רבות. מעין אלומת אור שמאירה את הסרט, והיא אולי מה שנזכור מהסרט הזה, שאמור להיות סרטו האחרון של נשר. אני מקווה, בכל זאת, שהוא יחזור בו ויביא לנו עוד סרט אייקוני, שיסגור את הקריירה שלו כבמאי בשוס מסוג שפתח אותה.