געגועים בתיאטרון יפו

השנה מלאו 25 שנה להיווסדו של תיאטרון יפו. מתוך רפרטואר עשיר של הצגות, בחרו בתיאטרון לפתוח את חגיגות חצי היובל עם ההצגה 'געגועים', שכבר עלתה על במתו בשנת 2002. מרתק עד כמה מה שהיה רלוונטי אז הפך אפילו ליותר רלוונטי כיום. הפערים, בחלקם, התרחבו, הפיוס, לצערנו, לא קרה, והטינה והתסכול באוכלוסייה הישראלית גברו. כמובן שההצגה אינה מתייחסת לכל השסעים בחברה הישראלית. למשל, היא אינה מתייחסת לשסע המדובר כיום, בין יהודים חילונים לחרדים הדגש הוא, אם כן, על אוכלוסיות אחרות. אשכנזים ומזרחיים, ערבים ויהודים.

יש משהו גאוני בבחירות הבימוי של יגאל עזרתי, שחוזרות על אותן בחירות שעשה לפני עשרים ושתיים שנה. הצופה יושב בחלל אחד ענק, שעוצב מחדש כך שהוא כולל ארבע במות ב 360 מעלות מסביב לצופה. הבחירה הזאת היא לא רק פיזית. היא סימבולית. ומעבר לכך, היא פותחת לנו את הראש ואת התודעה. ביומיום, אנחנו, כולנו, מסוגלים לראות דברים רק דרך פריזמה אחת. הפריזמה שלנו. גבר יהודי, אישה ערביה, נערה יהודייה ממוצא אשכנזי, בחור ממוצא מזרחי, למשל. כל אחד מאיתנו, ירצה או לא, מלא בסטריאוטיפים, שיפוטים, וגם עמדות שליליות כנגד השונים ממנו. במינונים שונים, כמובן.

360 המעלות, הצפייה בחמישה שחקנים שהם באמת ממוצאים שונים, יהודים וערבים, נשים וגברים, הופכת את ההצגה לממשית ונושמת. כשעומד מולנו פלאח ערבי (ראודה סלימן), שמספר לנו על משפחתו שברחה מביתה בעין חוד ולא הורשתה לשוב, והוא עושה זאת בצורה מינורית, של אדם שמקבל את גורלו ומנסה לעשות עמו את המיטב שלו, אנחנו מסוגלים להזדהות עם הכאב והתסכול. התמונה המורכבת נוגעת בנו. הרגשות האנושיים, שמשותפים לכולנו, מתעוררים, גם כאשר אנחנו שומעים את השונה, שלעיתים נתפש כיריב ואפילו אויב.

כשאנו חוזים ביהודייה שעלתה לארץ מקהיר כילדה (רענן פררה), לאחר שהתחילו התנכלויות ליהודים שם, אנחנו רואים אישה כביכול פשוטה, שלא למדה בבית ספר, אך היא פיקחית ומורכבת מאוד. היא מלינה על כך שהשיאו אותה לגבר מבוגר ודוחה, שלמזלה נפטר מייד, והיא הצליחה לרשת אותו  בתושייתה הרבה. את חייה, שהושפעו על ידי קיפוח, היא הצליחה לנווט בעזרת אינטליגנציה גבוהה וערמומיות. בזקנתה היא כואבת בגלל ילדיה, שעזבו את הארץ והקשר עימם נדיר. במותה, היא מבקשת, קיברו אותי בקהיר. החזירו אותי לקהיר וקיברו אותי תחת אותו עץ שתחתיו קבור אבי. הבקשה הזאת מבהירה לנו באחת, שהעלייה לא הצליחה, השורשים לא ניטעו כאן מחדש. אם הגעגוע הוא עמוק כל כך, בסיסי כל כך, ההתקשרות החדשה לא צלחה, ויש לכך סיבות רבות ומגוונות, אבל הראשונה ביניהן היא כנראה החברה הישראלית, על השסעים, הקיפוח והדעות הקדומות שפשו פה.

היהודייה האשכנזייה (סופי צדקה) שאביה הגיע מברלין והיא עצמה נמצאת בדיאלוג עם העיר הזאת, הרבה יותר מכפי שהיא נמצאת בדיאלוג עם החברה הישראלית. היא נמצאת בקשר, פיזי וריגשי, עם העיר בה נולד אביה, העיר ממנה הנאצים הוציאו את 'הפתרון הסופי', מסמך רצח היהודים הממוסד שחובר בוילה ואנזה. נפשה מלאת קונפליקטים אך היא עצמה מעדיפה את האינטלקט הגרמני על המנטליות הישראלית. הסמל בו היא אוחזת בחוזקה הוא ספר, כשעם ישראל לצערנו חדל מלהיות, הלכה למעשה, עם הספר שאמור היה להיות. האישה מתגעגעת לעיר בה לא נולדה, והיא קושרת את עצמה ואת געגועיה דווקא לשם.

אנחנו יכולים להזדהות עם כל אחת מהדמויות, ללא קשר לשייכותן המגדרית או האתנית, כיוון שהן מדברות מדם ליבן, שוטחות את כאבן, ולא באות בשיח שמנסה לשכנע בצדקתן. חלק מהדמויות גם מודעות להסתכלותן החד צדדית, וכמובן שהן שלמות עימה, אך הן מודעות לכך שיש גם צד אחר.

והנה יש לנו את הצרפתיה מלאת החיים (שנטל כהן), שמביאה לנו את התקווה. היא שוטחת בפנינו את הדרכים לבחור בטוב, בחיובי, בחיים טובים, במין תרגילים של מודעות עצמית. היא נכנסת אל הלב בחיוניותה, ונותנת לנו אפשרות לסוף טוב, אוטופי אמנם, שנראה כרגע פנטזיוני לחלוטין, אבל כשאנו מרימים את ראשינו, מנסים לראות עתיד של שמיים כחולים, אנחנו מסוגלים להציץ לרגע לטלנובלה האפשרית, לטוב שאולי עוד מחכה לנו, כשנצליח להתעלות מעל לכל הכאבים, לבוא אלה לקראת אלה, ערבים ויהודים, מזרחיים ואשכנזים, נשים וגברים. ואין מסר טוב מזה כדי לפתוח את חגיגות חצי היובל לתיאטרון הערבי עברי.

עריכה ובימוי: יגאל עזרתי

כותבים: גבי אלדור, קלאודיה דלה-סטה, דני הורוביץ, ראודה סלימן, איציק ג'ולי, עימאד ג'ברין, נורמן עיסא

עיצוב חלל: אורי און

מוזיקה ונגינה: עלא אבו-עמרא

נגן: טוטו רהואן

משתתפים: ראודה סלימן, סופי צדקה, שנטל כהן, רסאן אשקר, רענן ניסים פררה

ההצגות הבאות: 22.7

לפרטים נוספים:

געגועים | תיאטרון יפו (jaffatheatre.org.il)