הבדחן בקולנוע

הבדחן: כולנו מחפשים אהבה, הצלחה וקצת כבוד

★★★½

"הבדחן", סרטם של גידי דר ושולי רנד, הוא סרט קטן שמצליח לגעת במקומות אנושיים מאוד. הוא אינו יצירת מופת קולנועית, גם לא בהכרח הסרט שייזכר כסרט השנה, אבל יש בו חום, הומור, חמלה והיכרות עם עולם תרבותי שאינו מוכר לכל צופה.

בעיקר יש בו אמירה על טבע האדם, אמירה שחוצה מגזרים, אמונות ומנהגים: בסופו של דבר, החרדי והחילוני אינם שונים כל כך זה מזה. התלבושות אחרות, השפה שונה, מערכת הכללים החברתית והדתית שונה, אבל מאחורי כל אלה נמצאים אותם יצרים, אותן חולשות ואותם חלומות.

הבדחן הוא מקצוע יהודי מסורתי, בעיקר בחתונות חסידיות. תפקידו של הבדחן הוא לשמח את הקהל, לאלתר, לחרוז חרוזים, לשיר, להצחיק ולעיתים גם לעקוץ את הנוכחים.

הוא מעין בדרן, אך כזה שפועל בתוך מסגרת תרבותית בעלת כללים ומוסכמות משלה. הסרט לוקח אותנו אל עולמו של אחד מבדחני החתונות הירושלמיים, אדם שפעם היה מבוקש ומוערך, אך התמכרותו לאלכוהול הביאה לנפילתו. מוישה, בגילומו של שולי רנד, חי כעת מהיד לפה, לאחר שאיבד את מעמדו ואת יכולתו לפרנס את משפחתו.

המציאות אינה מיטיבה עמו. בתו, שכבר הגיעה לגיל 30, מצליחה סוף סוף למצוא שידוך שהיא רוצה בו. אלא ששמחת המשפחה כרוכה בהוצאה כספית גדולה, ומוישה נדרש להשיג עשרים אלף דולר לצורכי החתונה. משימה לא פשוטה לאדם שאין לו כמעט כלום.

הוא מנסה למצוא פתרונות, וכאשר חבר ילדות שהתעשר באמריקה מגיע לירושלים, נדמה לו שנקרתה בדרכו הזדמנות לשקם את מצבו. אלא שהחבר אינו מגיע לבדו. הוא מביא איתו בדחן אמריקאי מפורסם, משולם, שהסגנון המודרני והראוותני שלו מאיים על מעמדו של מוישה ועל האפשרות שלו לחזור למרכז הבמה.

מכאן מתפתחת עלילה שיש בה תחרות, קנאה, תחבולות, גאווה והרבה ניסיונות להשיג את מה שנראה לאחרים כמובן מאליו. מוישה רוצה כסף, אבל לא רק כסף. הוא רוצה להרגיש שוב בעל ערך. הוא רוצה שיכירו בכישרונו, שיעריכו אותו, שיחזרו להזמין אותו ושיוכל להביט בעצמו בלי לראות רק את האדם שנכשל. הצורך בהכרה ובהערכה הוא אולי המניע האנושי המרכזי של הסרט.

בין העולם החרדי לעולם החילוני

אחד הדברים המעניינים בסרט הוא האופן שבו הוא מתבונן בחברה החרדית. אין כאן ניסיון להציג אותה כממלכה של קדושה, וגם לא כעולם זר ומוזר שיש להתבונן בו מבחוץ. להפך. גידי דר ושולי רנד בוחרים להראות חברה אנושית מאוד, על גינוניה, מוסכמותיה, מנגנוני הכוח שלה והצביעות שאינה זרה לה.

מאחורי ההקפדה על כללי התנהגות, הלבוש המסורתי והדיבור המיוחד מתקיימים אותם מאבקי כוח המוכרים היטב גם מחוץ לעולם הזה.

יש בסרט לא מעט מניפולציות, ניסיונות לעקוף מכשולים, עיגול פינות מוסרי ואנשים שמנסים להשיג את מבוקשם באמצעות אחרים. אלא שהסרט אינו מציג את התופעות האלה כתכונות ייחודיות של החברה החרדית. הן חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. גם בחברה החילונית אנשים מחפשים הצלחה, מעמד, כסף ואהבה, וגם בה לא תמיד הדרך אליהם נקייה מפשרות.

במובן הזה, הסרט מצליח לייצר מבט מפוכח אך לא שיפוטי. הוא אינו מבקש להטיף מוסר לדמויותיו, אלא מאפשר לנו להכיר אותן, לצחוק עליהן ולעיתים גם להזדהות איתן. מוישה אינו צדיק, אך גם אינו נבל. הוא אדם שנקלע למצוקה, עושה טעויות, מסתבך ומנסה למצוא לעצמו מוצא. אפשר לבקר את התנהלותו, אבל קשה שלא להבין את הצורך שלו להחזיר לעצמו משהו מן הכבוד שאבד לו.

הבת היא לב הסיפור

אחת הדמויות שמצאו חן בעיניי במיוחד היא בתו של מוישה, שרה לאה, בגילומה של מלכי גולדמן. היא צעירה שכבר אינה צעירה במונחים של עולם השידוכים שבו היא חיה.

היא מחפשת אהבה, מבקשת להקים בית, אבל המציאות הכלכלית הקשה של הוריה הופכת גם את האפשרות הזאת למסובכת. יש משהו נוגע ללב במבט שלה, בציפייה ובכמיהה שלה לכך שסוף סוף יקרה לה משהו טוב.

היא אינה רק בת שממתינה שאביה יסדר לה את העתיד. יש בה אישיות, רצון ונחישות. כאשר האהבה מגיעה, היא מצליחה באמצעות התכונות המיוחדות שלה לעשות דבר נוסף: לסייע למיועד שלה להתגבר אפילו על הגמגום שלו.

זהו רגע יפה, שממחיש כי אהבה אינה רק עניין של התאמה חברתית או של שידוך מוצלח. היא יכולה להיות גם כוח מרפא, המעניק לאדם ביטחון ומאפשר לו להתגבר על מחסומים שנראו בלתי עבירים.

מלכי גולדמן מצליחה להעניק לדמות נוכחות רגישה ואמינה. היא אינה משחקת את הנערה התמימה שממתינה לנס, אלא אישה צעירה שיש לה עולם פנימי, רצונות ויכולת לפעול בתוך המציאות המגבילה שבה היא חיה.

גולדמן עצמה היא שחקנית ואמנית רב תחומית, שנולדה וגדלה בירושלים ובהמשך עברה לניו יורק, שם למדה אמנות פלסטית ב־Hunter College. היא פועלת בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות חזותית. בין עבודותיה אפשר למצוא את סרט האימה היהודי The Vigil, את הסדרה Unorthodox של נטפליקס ואת הסדרה High Maintenance של HBO.

היא השתתפה גם בהפקות תיאטרון, ובהן מחזות של איבסן, יונסקו ושלום אש. הרקע שלה מעניק עניין נוסף לתפקיד: היא מכירה מקרוב את העולם התרבותי שממנו צמחה, אך גם בנתה לעצמה מסלול אמנותי עצמאי מחוץ לו. כך היא מביאה לשרה לאה לא רק היכרות עם הקודים החברתיים, אלא גם נוכחות של אישה בעלת עולם פנימי משלה.

שולי רנד בין כאב להומור

שולי רנד הוא שחקן מוכשר, בעל נוכחות בימתית וקולנועית שאי אפשר להתעלם ממנה. הוא מכיר היטב את העולם שעליו הסרט מספר, ומצליח ליצור את דמותו של מוישה על שלל הסתירות שבה. מצד אחד אדם שנפל, מצד אחר אדם שאינו מוכן לוותר על חלומו לחזור לגדולה. יש בו תחמנות, חולשה, גאווה, חן ויכולת לעורר חמלה גם כאשר הוא עושה דברים שאינם ראויים במיוחד.

עם זאת, לעיתים המשחק שלו גולש למלודרמטיות מוגזמת. נדמה שהוא מבקש להדגיש את הכאב ואת המצוקה גם ברגעים שבהם הסיטואציה עצמה כבר מדברת בעד עצמה. דווקא כאשר הוא מאפשר לדמות להיות קטנה, אנושית ומעט מגוחכת, היא משכנעת יותר. אין צורך להגביה כל רגש כדי שנחוש בו.

צופית גרנט, המגלמת את פרומה, אשתו של מוישה, חיננית ומוסיפה לסרט נוכחות נעימה. עם זאת, היא מביאה איתה במידה רבה את צופית גרנט המוכרת לנו. יש בה משהו טבעי וישיר, אך לא תמיד נוצרת התחושה שהיא נעלמת לחלוטין בתוך הדמות. לצדה משתתפים טל פרידמן, אילון גולד, אלי גורנשטיין, אריה צ'רנר ואחרים, התורמים לעיצוב העולם הצבעוני של הסרט.

אגדה ירושלמית עם רגליים על הקרקע

גידי דר, שכבר שיתף פעולה עם שולי רנד ב"האושפיזין" וב"אגדת חורבן", חוזר כאן אל עולם יהודי בעל מאפיינים מסורתיים מובהקים. הפעם הוא בוחר בסיפור שיש בו משהו מאגדות העיירה היהודית, עם דמויות צבעוניות, טיפוסים אנושיים, הומור ומידה של מלנכוליה.

הסרט אינו מתיימר להציג תמונה סוציולוגית מקיפה של החברה החרדית. הוא מתמקד במשפחה אחת ובסביבתה, ומשתמש בהן כדי לספר סיפור רחב יותר על יחסים בין בני אדם. דווקא משום כך הוא מצליח להימנע במידה רבה מהפיכת הדמויות לסמלים. הן אינן מייצגות רק מגזר או השקפת עולם, אלא אנשים בשר ודם.

הצילום של גיורא ביח והמוזיקה המקורית של אסף תלמודי תורמים לאווירה הירושלמית המיוחדת של הסרט. גם הבחירה לשלב עברית ויידיש מעניקה לו גוון תרבותי מובהק. יש כאן עולם שלם, עם קצב משלו, שפה משלו ומסורת של בידור והופעה, והצופה מוזמן להיכנס אליו בלי צורך להכיר מראש את כל הקודים.

בסופו של דבר, "הבדחן" הוא סרט קטן ומחמם לב. יש בו רגעים משעשעים, רגעים מרגשים, דמויות שקל לחבב וסיפור שמצליח להזכיר לנו עד כמה כולנו דומים זה לזה. כולנו רוצים להיות נאהבים, להצליח, לזכות בהכרה ולשמור על כבודנו. לפעמים אנחנו מוכנים לשלם על כך מחיר מוסרי, לעגל פינות או לתמרן את הסובבים אותנו. אין בכך כדי להצדיק את מעשינו, אבל יש בכך כדי להפוך אותנו לאנושיים.

הסרט אינו חף מחולשות, המשחק לעיתים מודגש מדי והעלילה אינה תמיד מפתיעה, אבל יש בו לב. הוא אינו מנסה להמציא מחדש את הקולנוע הישראלי, אלא לספר סיפור אנושי, נגיש ומלא חיבה לדמויותיו. וכשכתוביות הסיום עולות, נשאר חיוך קטן וגם מחשבה על האנשים שמאחורי המסכות, התפקידים והתלבושות.

שם הסרט: הבדחן (The Wedding Entertainer)

מדינה ושנה: ישראל, 2026

בימוי: גידי דר

תסריט: שולי רנד

צילום: גיורא ביח

מוזיקה מקורית: אסף תלמודי

שחקנים: שולי רנד, צופית גרנט רנד, טל פרידמן, אילון גולד, מלכי גולדמן, אלי גורנשטיין, אריה צ'רנר, איריס בהר.