נובמבר 11, 2026
פסטיבל הצילום הבינלאומי PHOTO IS:RAEL הוא כבר מזמן יותר מאירוע המציג צילומים של אמנים ישראלים ובינלאומיים.
ייחודו טמון בחיבור שהוא יוצר בין צילום אמנותי ותיעודי לבין פעילות חברתית מתמשכת, המעניקה מצלמות לאנשים ולקהילות שבדרך כלל אינם נמצאים במרכז הבמה. השנה, במהדורתו ה־13, בחר הפסטיבל בנושא אזרחים, בחירה שמקבלת משמעות מיוחדת במציאות הישראלית והעולמית הנוכחית.
הפסטיבל מתקיים בין 11 ל־21 בנובמבר במתחם סינמטק תל אביב, ומציג כ־50 תערוכות ויצירות של יותר מ־200 צלמים מהארץ ומהעולם. הכניסה חופשית. אולם המספרים אינם מספרים את הסיפור כולו. מאחורי התערוכות עומדת תפיסת עולם המבקשת לבחון את היחסים בין היחיד לחברה, בין האמן למצולם ובין מי שמחזיק במצלמה לבין מי שחייו הופכים לנושא הצילום.
במפגש עם העיתונאים הציג אייל לנדסמן, מייסד ומנכ"ל PHOTO IS:RAEL, את התפיסה העומדת בבסיס הפסטיבל. הארגון הוקם לפני כ־13 שנה מתוך רצון להעצים קהילות מגוונות באמצעות שפת הצילום. במהלך השנים פעל עם קבוצות רבות, ובהן בני נוער במצבי סיכון, אוכלוסיות מוחלשות וקהילות שאינן זוכות בדרך כלל לנראות ציבורית.
אחת המתודות המרכזיות בפעילות היא PHOTO VOICE, המאפשרת למשתתפים ללמוד צילום, לתעד את סביבת חייהם ולספר את סיפורם במילים ובתמונות. המצלמה אינה רק כלי ליצירת תמונה יפה. היא מאפשרת לאדם להתבונן מחדש בעצמו, בסביבתו ובמקומו בחברה. במקום שצלם מבחוץ יספר את סיפורם של אנשים אחרים, הם מקבלים הזדמנות לספר אותו בעצמם.
לנדסמן סיפר על העבודה עם כ־120 קבוצות, ובהן גם קבוצות של בני נוער בסיכון, ובמיוחד על פעילות עם צעירים מג'סר א־זרקא. התהליך מעניק למשתתפים לא רק מיומנות טכנית אלא גם תחושת מסוגלות, עצמאות ויכולת להשמיע קול.
הפסטיבל מביא את התוצרים הללו אל אותו מרחב שבו מוצגות עבודותיהם של צלמים מקצועיים ומוכרים. כך נוצרת שותפות מעניינת בין אמנות לבין פעילות קהילתית. המשתתפים אינם מוצגים כפרויקט צדקה, אלא כאמנים וכיוצרים. גם התגים שהם עונדים במהלך הפסטיבל נושאים את הכיתוב אמן.
לנדסמן הזכיר כי לאורך השנים השתנה גם אופי המפגש עם הקהל. בעבר התקיימו הרצאות רבות של צלמים ואמנים מחו"ל, והקהל, ובו צלמים רבים, הגיע להקשיב וללמוד. כיום הסיורים המודרכים הפכו לאחד מאמצעי ההנגשה המבוקשים ביותר. מספר המקומות בהם מוגבל, והם מתמלאים במהירות. לא מדובר בהיעלמות של המפגשים וההרצאות, אלא בשינוי בדרך שבה הקהל מבקש לפגוש את היצירות ואת הסיפורים שמאחוריהן, הסביר לנדסמן.
סבטלנה ריינגולד, האוצרת הראשית של הפסטיבל, הציגה את הפרשנות האוצרותית לנושא השנה. לדבריה, אזרחות אינה רק מעמד משפטי או מערכת של זכויות וחובות. היא גם מרחב משותף שבו אנשים חיים, פועלים ומשפיעים זה על זה.
בהשראת רעיונותיה של הפילוסופית חנה ארנדט על המרחב הציבורי ועל הפעולה האנושית, מבקשת ריינגולד לבחון כיצד אדם מעצב את זהותו באמצעות השתתפותו בחברה. גם פעולת הצילום עצמה הופכת למעין פעולה אזרחית: יש בה צלם, מצולם וצופה, וכל אחד מהם שותף ליצירת משמעות. במובן הזה, התערוכות אינן רק מציגות אנשים בפני הקהל, אלא מערערות על ההיררכיה המקובלת בין מי שמספר את הסיפור לבין מי שסיפורו מסופר.
אחת התערוכות הבינלאומיות המעניינות היא של הצלמת הבריטית לאורה פנאק, הנקראת "הסימטריות של האי". היא מפגישה בין בני נוער בבריטניה ובטסמניה, שני מקומות המרוחקים זה מזה מרחק גיאוגרפי עצום.
נקודת המוצא של פנאק היא רעיון פרדוקסלי: לעיתים דווקא מקומות המרוחקים מאוד זה מזה עשויים לגלות דמיון מפתיע, בעוד שמקומות קרובים גיאוגרפית עשויים להיות שונים בתכלית.
פנאק אינה מבקשת ליצור אלבום של תמונות יפות של נערים ונערות. היא מתעניינת בתקופת ההתבגרות, בשלב שבו הילדות עדיין נוכחת אך הזהות האישית והחברתית כבר מתחילה להתגבש. היא מתבוננת במפגשים, במחוות גופניות, ביחסים בין צעירים ובדרכים שבהן הם מבטאים כוח, קרבה, קשיחות ופגיעות.
עניין אותה לזהות את הדמיון בין חוויות ההתבגרות שלה לבין אלה של הצעירים שהיא מצלמת כיום. דווקא המרחק הגיאוגרפי מאפשר לה לגלות את המשותף. בין אם מדובר בהרגלים יומיומיים, בבילוי משותף או בקודים חברתיים, מתברר כי גיל ההתבגרות הוא שפה החוצה גבולות.
גם הצלמת הגרמנייה אוטה ברנד עוסקת בגיל ההתבגרות, אך בוחרת לעשות זאת דרך עולם דימויים אחר. בתערוכתה "ילדות הדוב: מקום המקלט של העצמי" היא מתבוננת בנערות הנמצאות במעבר שבין ילדות לנשיות.
הדימוי המרכזי הוא עור הדוב, המשמש במיתוסים ובסיפורים מסוימים מעין מעטפת מגוננת. הנערות מבקשות להתרחק מהמבט החיצוני ומהציפיות החברתיות המופנות כלפיהן. הן מסתתרות, מתכנסות בתוך עצמן ומבקשות לקבוע בעצמן מתי וכיצד ייראו.
הדימוי של הנערה העוטה עור דוב אינו רק דימוי חזותי. הוא מבטא זכות לפרטיות, לאוטונומיה ולשליטה בגבולות הגוף והזהות. דווקא ההסתרה הופכת כאן לאקט של הגדרה עצמית.
שתי התערוכות מציעות מבט שונה על גיל ההתבגרות. האחת מחפשת את המשותף בין צעירים במקומות מרוחקים, והאחרת מתמקדת בצורך של נערות להגן על המרחב האישי שלהן. שתיהן מזכירות כי אזרחות מתחילה גם בזכותו של אדם להיות מי שהוא.
אחת התערוכות המורכבות מבחינה חברתית היא "גופים בקצה: מיפוי ההגירה המגדרית האוקראינית בישראל". היא מציגה עבודות של עשר אמניות שנולדו באוקראינה והיגרו לישראל במהלך העשור האחרון, בנסיבות ובמעמדים משפטיים שונים.
יעל אסייג וורה גיליס, אוצרות התערוכה, מבקשות להביא אל השיח הציבורי קבוצה שחוויותיה אינן זוכות תמיד לביטוי. הנשים מתמודדות עם מציאות של שתי מלחמות, עקירה, זיכרון של מקום שאבד וחיים במדינה חדשה, שבה הן נדרשות לבנות מחדש את זהותן.
במפגש עם העבודות עולה שאלת האזרחות באופן כמעט מוחשי. עבור חלק מהנשים מדובר באזרחות שכבר יש להן, עבור אחרות במעמד שעדיין אינו מובטח. לצד השאלות המשפטיות קיימות גם שאלות של שייכות תרבותית, זהות נשית והתמודדות עם מציאות של הטרדות וסקסיזם.
ההגירה אינה מסתיימת במעבר גיאוגרפי. היא ממשיכה להתקיים בחיי היומיום, ביחסים עם הסביבה ובניסיון למצוא מקום בעולם החדש מבלי לוותר על הזיכרון של העולם הקודם.
תערוכה נוספת הנוגעת במערכת היחסים בין זהות, זיכרון ומקום היא "דם וזהב" של האמנית האיראנית PjShak, החיה בגלות ופועלת תחת שם בדוי. בעקבות מותה של מהסא אמיני והתעוררות מחאת "אישה, חיים, חירות" באיראן, שבה האמנית אל זיכרונותיה מארצה ואל המאבק הציבורי שהותיר בה חותם עמוק.
באמצעות קולאז'ים המשלבים תצלומים, טקסטים, רישומים, שירה וגזרי נייר, היא יוצרת מפגש בין זיכרון אישי לתיעוד קולקטיבי. חלק מהדימויים מבוססים על צילומים שהופצו בעילום שם ברשתות החברתיות במהלך המחאות. עצם פעולת הצילום והשיתוף הופכת למעשה של התנגדות במשטר שבו חופש הביטוי נתון תחת איום.
הזהב שבכותרת מקבל משמעות סמלית בתוך עולם של דימויים טעונים, שבו יופי, זיכרון, דם ומאבק מתקיימים זה לצד זה. זוהי תערוכה על נשים וגברים המבקשים חירות, ועל כוחו של דימוי להמשיך לספר סיפור גם כאשר מי שצילם אותו נדרש להסתתר.
תערוכה ישראלית בולטת היא "בהילוך מעבר: לפני שהמגדלים עולים", של צלמת העיתונות והתעודה אבישג שאר־ישוב, באוצרותו של אלכס קפלן.
הבחירה בשאר־ישוב לפרויקט הייתה מעניינת דווקא משום שאינה מזוהה בעיקר עם צילום אדריכלות. היא מצלמת בדרך כלל אנשים, ולכן ביקש קפלן ליצור באמצעותה תיעוד אנושי של מתחם ריב"ל בתל אביב, רגע לפני שינוי דרמטי שצפוי להתרחש בו.
המתחם, שבו פועלים מוסכים ובתי מלאכה, עומד בפני התחדשות עירונית נרחבת. תוכנית הפיתוח שאושרה צפויה לשנות את פני האזור ולהעלים חלק גדול מהמרקם הקיים, לרבות מבנים היסטוריים.
התערוכה אינה מבקשת ליצור אלבום נוסטלגי של מקום שעומד להיעלם. היא מתעניינת דווקא במתח שבין העתיד שכבר תוכנן לבין ההווה שעדיין מתקיים. העובדים ממשיכים להגיע מדי בוקר, המכונאים ממשיכים לתקן, השליחים עוברים ברחובות והחיים נמשכים, גם כאשר ברור שהמרחב שבו הם מתקיימים עומד להשתנות.
קפלן חילק את התערוכה לשלושה חלקים. הראשון עוסק באנשים החולפים ברחוב. הוא הזכיר רעיון של הפילוסוף הצרפתי מישל דה סרטו, שלפיו הרחוב אינו נקבע רק על פי תוכניות האדריכלים והמתכננים, אלא גם על ידי האנשים ההולכים בו ומשתמשים בו. בתצלומים נראים העוברים והשבים, ורבים מהם כלל אינם מביטים בבניינים שסביבם. המבנה ההיסטורי הופך עבורם לחלק שקוף מהנוף היומיומי.
החלק השני מתמקד בקובי, מכונאי ותיק בן 59, אב לחמישה וסב, העובד במתחם כבר שלושים שנה. שאר־ישוב ליוותה אותו במהלך יום עבודה ותיעדה את פעולותיו הקטנות: התפילה, שיחת הטלפון, האוכל, העבודה והמפגשים. דווקא הפעולות השגרתיות הללו הופכות אותו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה החיה של המקום.
החלק השלישי עוסק במבנה עצמו, ובפרט בבית קרסו ההיסטורי ובאלמנטים האדריכליים שיישארו גם לאחר השינוי. אחד הדימויים הסמליים הוא שבר בחלון, המזכיר בצורתו את סימן ההפעלה המוכר. מבעד לשבר אפשר לראות את המגדלים העתידיים. כך הופכת התמונה למעין חלון אל העתיד, אך גם לתזכורת למה שעלול להיעלם.
זוהי תערוכה על עיר, אבל בעיקר על האנשים שהופכים אותה לעיר. היא מעמידה במרכז את מי שאינם מופיעים בדרך כלל בהדמיות האדריכליות: בעלי המלאכה, העובדים והעוברים והשבים. השאלה שהיא מציבה אינה רק מה ייבנה במקום, אלא מה יימחק יחד עם מה שקיים בו היום.
אחת העבודות המטלטלות בפסטיבל היא "המוקרנים" של כרמן אלמקייס עמוס. היא עוסקת בפרשת הגזזת, אחת הפרשות הכואבות בהיסטוריה החברתית של ישראל.
בשנות החמישים נחשפו כ־100 אלף ילדי עולים, רובם יוצאי אסיה וצפון אפריקה, לקרינת רנטגן במסגרת טיפולים נגד מחלת הגזזת. הטיפולים הותירו אצל רבים מהם נזקים בריאותיים קשים.
אלמקייס עמוס עוסקת בנושא כבר שנים, הן באמצעות עבודות אמנות והן באמצעות פעילות בשטח. היא סיפרה כי הפרויקט נובע גם מההיסטוריה המשפחתית שלה ומהיכרותה עם הקהילות שנפגעו. היא אינה מתבוננת בסיפור מבחוץ. היא חלק מהדור השני, המבקש להחזיר אל המרחב הציבורי את העדויות של דור ההורים.
העבודה משלבת תצלומים של הניצולים עם מסמכים וטקסטים מארכיוני המדינה, המוקרנים על גופם ופניהם. הגוף הופך למשטח שעליו נכתבת ההיסטוריה הממסדית, אבל גם למרחב שבו מתגלה הסיפור האישי, הכאב והזיכרון.
המסמכים הרשמיים, שאמורים לכאורה לתעד את המציאות, אינם יכולים להכיל את מלוא החוויה האנושית. אלמקייס עמוס הופכת את גופם של הניצולים לארכיון חי, נושם ופועם. כך היא מחזירה להם את מקומם ואת קולם.
העבודה מעוררת שאלות על אחריות המדינה, על כוחו של הממסד מול אוכלוסיות מוחלשות ועל הדרך שבה טראומה עוברת מדור לדור. האזרחות כאן אינה רק שייכות למדינה, אלא גם הזכות לדרוש ממנה דין וחשבון על העוולות שנעשו לאזרחיה.
בין העבודות הבינלאומיות והאישיות יותר בולטת גם עבודתו של הצלם והאמן ניסים טל, שהציג פרויקט שנוצר במסגרת שהות אמן בדיסלדורף, בשיתוף פעולה עם מוסדות מקומיים.
הפרויקט עוסק בקהל מזדמן ובמפגשים המתרחשים במרחב הציבורי: ברחובות, בתחנות רכבת, באוטובוסים ובמופעים. אחת העבודות מתעדת מופע של אמנים טרנסג'נדרים בפארק ציבורי, אירוע שהתקבל על ידי הקהל המקומי בטבעיות ונמשך שעות ארוכות.
טל ביקש להראות כיצד אמנות במרחב הציבורי יכולה ליצור מפגש בלתי אמצעי בין קבוצות שונות ולהנגיש נושאים חברתיים לקהל רחב. בהקשר הישראלי, שבו היחס לקהילה הלהט"בית נמצא בשנים האחרונות במוקד של מחלוקת ציבורית, העבודה מציעה אפשרות לדמיין מרחב שבו השונות אינה נתפסת כאיום אלא כחלק טבעי מהחיים המשותפים.
עבודה אחרת, של הצלמת ענת איכר שהם, מתבוננת בנופי ההרס ברצועת עזה מנקודות תצפית בישראל. היא משתמשת בציוד צילום בעל טווח מוקד ארוך במיוחד כדי לתעד את ההריסות ממרחק של כמה קילומטרים.
היא מגיעה לשטח אחת לכמה שבועות ומתעדת את השינויים המתרחשים בו. לדבריה, היא מבקשת להיות עדה לתהליך ההתפרקות של ההריסות, ולבחון מה אפשר לראות ומה נשאר מחוץ לטווח הראייה.
יש בעבודה הזאת מתח לא פשוט בין תיעוד לעדות. הצילום מאפשר להתבונן במקום שאי אפשר להיכנס אליו, אך גם מחדד את המרחק שבין הצופה לבין המציאות המצולמת. איכר שהם מביעה תקווה שבעתיד תוכל לתעד גם את השיקום. היא מגדירה את עצמה כאופטימית חסרת תקנה, ואולי דווקא משום כך אינה מסתפקת בתיעוד ההרס.
בפרויקט אחר של האמן איתמר פריד, המתגורר בבריסביין שבאוסטרליה, הצילום הופך למסע אישי אל הזיכרון ואל הבית. הוא סיפר כי הוא מתגעגע לישראל ומחפש בנופי אוסטרליה מקומות המזכירים לו את הנופים שבהם גדל.
הוא עובד בעיקר בלילה, בין השאר בשל רגישות לעוצמת האור, ומשתמש בנגטיבים ובטכניקות הדפסה המזכירות את ראשית הצילום. התוצאה היא דימויים בעלי מראה כמעט פחמי, שבהם העצים, הפרחים והנוף מקבלים איכות שונה מזו שאנו רגילים לראות בצילום צבעוני רגיל.
עבורו, הנגטיב מאפשר לבחון מחדש את היחסים בין המצלמה לבין הזיכרון. מקומות שהיו חלק מחייו כבר אינם קיימים, והצילום הופך לניסיון לשמר את מה שנעלם.
במסגרת הפסטיבל מוצגת גם תערוכת פרס מיתר למצוינות בצילום, אחת המסגרות המרכזיות המוקדשות לצילום עכשווי. לדברי המציגים בסיור, השנה התקבלו כ־400 הגשות, ומתוכן בחר צוות שיפוט בינלאומי 20 פרויקטים להצגה.
בין העבודות שהוצגו בסיור היה פרויקט של הצלם דמיטרי סטפנוב, העוסק בדמותו של האדם הפוסט סובייטי ובניסיון למצוא זהות ועתיד לאחר קריסת המערכות הפוליטיות והחברתיות שהגדירו את חייו. דרך המבט האישי והחברתי מתגלה השאלה מה נותר מאדם כאשר העולם שבתוכו גדל משתנה מן היסוד.
במרכזו של פרויקט התיעוד והזיכרון "אזרחים זיכרון", עולה מבט עמוק ונוקב על האופן שבו ההיסטוריה והטראומה הלאומית ממשיכות להדהד בחיי היומיום שלנו. הפרויקט מייצר חיבור ייחודי ומטלטל בין תצלומים ועדויות מן העבר לבין המציאות העכשווית המורכבת של מדינת ישראל המדממת.
אחת מנקודות המבט המרתקות שעולות מתוך הפרויקט נשקפת דרך עיניה של אשת הטיפול והיוצרת ד"ר ענת בוצר, שמשלבת בסיפורה אישיות רבת רבדים: היא גדלה ברחובות כבת להורים וותיקי פלמ"ח מחטיבת אלכסנדרוני וגבעתי, דור שחווה את הקמת המדינה ונושא בזיכרונו את נופי הארץ המוקדמים ואת השכול מלוויי השיירות לירושלים. מתוך המבט הזה, נוצרת הקבלה מצמררת בין תחושת ה"הדר והדרך" שאפיינה את סיפורי הדור הקודם, לבין המציאות הפוסט-טראומטית של ההווה.
תמונת ראי בולטת לכך עולה מתיאור של דמות צעיר וחסר בית ברחוב, דמות מטופחת למראה אך מוכת שבר, המשוחחת בדמיונה עם "ישות" או מפקד גוסס, וחוזרת שוב ושוב על השאלה הנוקבת והקורעת לב: "תגידי לי, מה לעשות?". עבור רבים מאיתנו, ובמיוחד מאז אירועי הריבונות והמלחמה שלאחר שביעי באוקטובר, השאלה הזו מהדהדת כקריסה של השפה והתודעה אל מול גלי השכול והטראומה החוזרים ונשנים.
הפרויקט מצליח להאיר האם והיכן נפגשים הזיכרון הקולקטיבי לבין האפיגנטיקה של הפציעה המדממת ברחובותינו. כפי שמעידה ד"ר בוצר, המפגש הזה אינו עוסק רק בשימור העבר הטראומטי, אלא בהבנה כיצד הדורות הנוכחיים ממשיכים להתמודד, להיפצע ולהיבנות מחדש מתוך אותם מעגלים שאינם מרפים.
לצד תערוכות היחיד והפרויקטים הבינלאומיים מוצגות גם עבודות במסגרת PHOTO VOICE, ובהן תוצרים של קבוצות חברתיות שונות. אחד המאפיינים החשובים של הפסטיבל הוא שהקולות הללו אינם מוצגים בחלל נפרד או כנספח לתערוכות האמנותיות. הם חלק בלתי נפרד מהאירוע.
גם התערוכה "איראן 1 ו־2", שאצרה מאיה ענר עבור מוזיאון העיר תל אביב יפו, מחברת בין צילום לבין זיכרון אזרחי. התערוכה נוצרה בעקבות שני סבבי המלחמה עם איראן, ומבקשת לתעד כיצד חדרה המלחמה אל חיי היומיום של תושבי תל אביב.
ענר אספה שמונה צלמים, בהם צלמי עיתונות וצלמים אמנותיים, לצד תושבים שתיעדו בעצמם את המציאות שבה חיו. בין המשתתפים אלכס ליבק, אבישג שאר־ישוב ואחרים.
העבודות אינן מסתפקות בתיעוד של הרס או פחד. הן מבקשות להציג את חיי העיר בזמן מלחמה: הבתים, הרחובות, המקלטים, העסקים, המחאה והמפגשים האנושיים. הצילומים מוצגים במיצב הקרנה המלווה בסיפורים בקולותיהם של האנשים עצמם.
בחירה זו מעניקה לתערוכה איכות מיוחדת. הצופה אינו רק מתבונן בתצלומים אלא גם מקשיב לאנשים שחוו את האירועים. כך נוצר מפגש בין ההיסטוריה העירונית לבין הזיכרון הפרטי.
פרטי הפסטיבל
PHOTO IS:RAEL, הפסטיבל הבינלאומי לצילום, מהדורה 13. מתחם סינמטק תל אביב, 11 עד 21 בנובמבר 2026. הכניסה חופשית.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©