הדרכים הלא ידועות

בהקרנה לעיתונאים הייתה תמימות דעים. זהו סרט יפהפה, חכם, גאוני. אחת השתמשה בתואר: מדהים. והוא אכן כל אלה, אבל הסרט הצרפתי המאוד מצליח הזה, במולדתו, לא מתאים לכל צופה.

זהו סרט מאוד איטי, שעלילתו מעטה, והוא מבוסס על חשיבה אינטלקטואלית, הרהורים פילוסופיים והרבה מאוד צילומי טבע. צילומי הטבע, לעיתים מרהיבים, אך לא תמיד יפהפיים. הוא מבוסס על מקרה אמיתי, של הסופר סילבן טסון. צרפת שמצולמת בסרט היא צרפת של הדרכים הפחות ידועות, של ההרים שאיש אינו מטייל בהם כמעט, של נוף הררי פרוע שגם האנשים בו מעטים. הוא גם מצולם בימי סתיו וחורף, כאשר השמיים אפורים. השמיים משקפים ומתכתבים עם ההסתכלות על החיים.

הטייל שלנו, שאנחנו עוקבים אחר מסעו ומחשבותיו, הוא סופר שכותב את הגיגיו. איש חכם, שעוסק באימוץ הגוף ואתגורו לצד דיון בתפישות עולם שבוחנות אותו מזוויות של אדם שמותח ביקורת על התפתחות הציוויליזציה לכיוונים של השמדת הטבע ופגיעה בסביבה.

הסופר שלנו עבר תאונה קשה, בה היו חייו בסכנה. זאת לא הייתה תאונת סקי או ספורט, אלא נפילה טיפשית כתוצאה משכרות. בנקודה בחייו בה נפל אל חורבן גופו, הוא היה בנקודת שיא בחייו. עם הצלחה ספרותית ענקית לצד אהבה גדולה עם אישה יפהפייה ופרועה כמוהו. אנחנו רואים את תחילת האהבה הזאת, באירוע חתימה על ספרו, דרך טיפוסים משותפים על הרים תלולים ומסיבות חברים, עד שהיא נעלמת מחייו בזמן שהוא מתמודד עם תוצאות התאונה, עיוות פניו וגופו וקשיי ההליכה שלו.

סרט ההליכה הזה, בטבע פראי ולא ידידותי, הוא גם סרט על התמודדות עם היכולות האנושיות ומקסומן. עד כמה אנחנו יכולים לאמץ את עצמנו? עד כמה אנחנו יכולים לקרוא תיגר על המגבלות שלנו, ולהצליח לעבור את כל המשוער? עד כמה אנחנו יכולים לעבור את הגבולות של עצמנו, ולא רק מהמקום הפיזי, אלא גם מהמקומות הנפשיים, הרגשיים והקוגניטיביים? עד כמה אנחנו פתוחים לשינויים וגמישויות?

זהו אכן סרט יוצא דופן, סרט אינטלקטואלי והוא מתאים במיוחד לאנשים שמסוגלים להכיל סרט שאינו מבוסס על קצב אירועים גבוה אלא על הגיגים, שצילומי טבע מעטרים אותו, טבע שהוא, מעבר ליופיו, גם גורם שצריך להתמודד עמו כתנאי לשרידות בחיים.

במאי: דניס אימברט

בהשתתפות ז'אן דוז'רדן, ז'וז'פין ז'אפי, איזיה היגלין, אנני דופרה