הווה: אמנות חדשה. כשההון פותח את הדלת לאמנות הישראלית

Home תערוכות הווה: אמנות חדשה. כשההון פותח את הדלת לאמנות הישראלית
הווה: אמנות חדשה. כשההון פותח את הדלת לאמנות הישראלית
תערוכות

 

35 אמנים ואמניות, מוזיאון בתוך קמפוס של חברת ביטוח והתחייבות יוצאת דופן לרכוש יצירה מכל משתתף שלא ימצא לה קונה. קבוצת הפניקס מבקשת להפוך את התמיכה באמנות הישראלית לחלק מהפעילות העסקית שלה. התערוכה החדשה ״הווה: אמנות חדשה״ היא גם הצהרת כוונות על מקומה של התרבות בחברה הישראלית, דווקא בתקופה שבה המציאות אינה מפסיקה להציב בפניה אתגרים.

יש משהו מסקרן בעצם הרעיון שחברת ביטוח גדולה מקימה בית לאמנות ישראלית עכשווית בתוך המרחב העסקי שלה. בעולם שבו הצלחה נמדדת בדרך כלל במספרים, בתשואות, בצמיחה ובנתוני ביצוע, הבחירה להקדיש מקום משמעותי ליצירה אמנותית מעוררת שאלה רחבה יותר: מהי האחריות של חברה עסקית כלפי התרבות שבתוכה היא פועלת? האם אמנות יכולה להיות חלק מתפיסת העולם של גוף פיננסי, ולא רק פריט באוסף או קישוט על קירות המשרדים?

את השאלות האלה מציבה קבוצת הפניקס עם פתיחת התערוכה ״הווה: אמנות חדשה״ במוזיאון קמפוס הפניקס בראשון לציון. מדובר במהדורה הראשונה של יוזמה שאמורה להפוך לבמה שנתית לאמנים ישראלים מבטיחים. בתערוכה משתתפים 35 אמנים ואמניות, בני הדור הצעיר ודור הביניים, המציגים עבודות מהשנים האחרונות במגוון מדיות ובשפות אמנותיות שונות. הבחירה אינה מתמקדת בזרם אמנותי אחד או בתפיסה אחידה, אלא מבקשת להציג תמונה רחבה של יצירה ישראלית עכשווית.

כבר בשם התערוכה יש הצהרה. ״הווה״ אינו רק ציון של זמן. הוא נקודת המפגש בין מה שעברנו, מה שאנחנו חווים עכשיו ומה שאנחנו מבקשים לבנות בעתיד. בחברה הישראלית, שבה המציאות של השנים האחרונות התאפיינה במלחמה, באובדן, בחרדה, במחלוקות ובחוסר ודאות, הבחירה להתמקד דווקא בהווה מקבלת משמעות נוספת. לא ניסיון להתעלם מן הקושי, אלא ניסיון לראות לצדו גם את הכישרון, את היצירה ואת האפשרות לדמיין מציאות אחרת.

לא רק אוסף אמנות, אלא אחריות תרבותית

בנאום הפתיחה שלו התייחס מנכ״ל קבוצת הפניקס, אייל בן סימון, למפגש שבין הרוח הישראלית לבין רוח היזמות והאחריות המאפיינת את החברה העסקית. הוא הזכיר כי כאשר דיבר לראשונה על החזון להקמת בית לאמנות ישראלית, התייחס למקום שבו נפגשים הפחדים, החלומות והתקוות שלנו. מאז, לדבריו, המציאות הישראלית המשיכה להעמיד את החברה במבחנים קשים.

בן סימון התעכב על השנים של כאב ואובדן ועל המחלוקות שהעמיקו לעיתים עד שנדמה היה שהמשותף בין חלקי החברה הולך ונעלם. אבל מתוך המציאות הזאת ביקש להציע נקודת מבט אחרת. הבחירות הפוליטיות, אמר, אינן הבחירה היחידה העומדת בפני החברה הישראלית. קיימת בחירה עמוקה יותר: באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות. האם נגדיר את עצמנו באמצעות המאבקים והמחלוקות, או שנצליח להגדיר את עצמנו גם באמצעות החלומות, היכולות והיצירה שלנו.

אייל בן סימון

זוהי אמירה מעניינת במיוחד כאשר היא נאמרת מעל במה של גוף פיננסי גדול. בן סימון מבקש להרחיב את מושג ההשקעה מעבר לעולם הכלכלי. חברה חזקה, על פי תפיסתו, אינה נמדדת רק בתוצר, בהישגים טכנולוגיים או ביכולת להתמודד עם איומים. היא נמדדת גם בתרבות שלה, בחינוך, בסקרנות, בתחושת השייכות וביכולת לתת מקום למי שחושב אחרת.

הוא אף הגדיר את האמנות כדרך של חברה להתבונן בעצמה. היא יכולה להיות ביקורתית, נוקבת ומטלטלת, ובאותה נשימה גם מלאת חמלה, יופי ותקווה. בכך הוא מעניק לאמנות תפקיד שאינו מסתכם ביצירת חוויה אסתטית. היא הופכת לכלי של התבוננות חברתית, לביטוי של זהות ולמרחב שבו אפשר לנהל שיחה מורכבת על המציאות.

הדברים מקבלים משמעות נוספת לנוכח העובדה שהפניקס אינה מסתפקת בהצגת יצירות מתוך אוסף האמנות שלה. החברה מבקשת לייצר מסגרת פעילה שתאפשר לאמנים להציג, למכור ולהגיע לקהל חדש.

35 אמנים, 35 נקודות מבט על ההווה

רשימת המשתתפים בתערוכה כוללת שמות מוכרים ומרכזיים בשדה האמנות הישראלי, לצד יוצרים בני דורות שונים ובעלי שפות אמנותיות מגוונות. בין המשתתפים תמר רובינשטיין, גיא זגורסקי, נועה קלגסבלד, שי אזולאי, יוסף קריספל, חן שיש, גיל מרקו שני, דוד עדיקא, מיכל הלפמן, גל וינשטיין, אבי סבח, נירה פרג, יעל אפרתי, נעמה ערד, אנה ים, שחר יהלום, גיא גולדשטיין, רותי דה פריס, בן הגרי, כרם נאטור, אורי ניר, משה רואס, אדם רבינוביץ ואחרים.

העבודות המוצגות מאפשרות לזהות את רוחב היריעה של האמנות הישראלית העכשווית. אין מדובר באוסף של ציורים בלבד, אלא במפגש בין ציור, צילום, פיסול, מיצב, וידאו ומדיות נוספות. לכל אמן נקודת מוצא אחרת, והחיבור ביניהם אינו בהכרח סגנוני. דווקא ריבוי הקולות הוא שמעניק לתערוכה את אופייה.

תמר רובינשטיין מציגה את העבודה ״1 בספטמבר, 20:00, חום כבד תלוי באוויר״ משנת 2025. הכותרת עצמה יוצרת מתח בין תאריך המזוהה עם התחלה, התחדשות וחזרה לשגרה לבין תחושה של כובד. זהו מפגש בין זמן לוח השנה לבין מזג האוויר הנפשי והציבורי שבתוכו אנחנו חיים.

שי אזולאי, מהאמנים הבולטים המשתתפים, מציג את ״פנתר וצבר״ משנת 2023. אזולאי מרבה ליצור עולם ציורי שיש בו הומור, דמיון, דמויות וסיטואציות שנעות בין היומיומי לפנטסטי. השפה שלו אינה מבקשת לספק תשובה חד משמעית לצופה, אלא לפתוח מרחב שבו אפשר להתבונן מחדש בדימויים מוכרים.

אצל דוד עדיקא, המצלמה היא כלי להתבוננות מדויקת בפרטים וביחסים שבין אובייקט, אור וסביבה. בין העבודות המוצגות שלו נמצאת ״בין השמשות 8 (נורה על קיר ירוק)״ משנת 2024. לצד עבודה זו מופיעה גם ״אפריקנה״. הבחירה בצילום כדרך התבוננות מזכירה שלא תמיד נדרש אירוע דרמטי כדי לעורר עניין. לעיתים דווקא ההתבוננות באובייקט פשוט לכאורה יכולה להפוך למעשה אמנותי.

נירה פרג, הפועלת בתחום הצילום והווידאו, עוסקת בעבודותיה במרחבים, במערכות חברתיות ובאופן שבו תמונה יכולה לשאת משמעות שמעבר למה שנראה לעין. העבודה ״אלינור״ משנת 2021 מצטרפת לנוכחות שלה בתערוכה. יצירתה מזכירה כי אמנות עכשווית אינה רק אובייקט התלוי על קיר. היא יכולה להיות גם פעולה של התבוננות, תיעוד ובחינה של המציאות.

גם גל וינשטיין, מאמני המיצב הבולטים בישראל, מביא אל השדה האמנותי שפה חומרית המזוהה עם עיסוק בנוף, בזיכרון ובדימויים תרבותיים. עבודותיו מוכרות בשימוש בחומרים לא שגרתיים ובמתח שהן יוצרות בין דימוי מוכר לבין האופן שבו הוא נבנה מחדש.

מיכל הלפמן פועלת במרחב שבין פיסול, מיצב ודימויים בעלי ממד תיאטרלי ופנטסטי. עבודותיה בוחנות את היחסים בין גוף, מרחב, כוח ודימוי. גם יצירתה של נעמה ערד נעה בין חומר, חלל ואובייקטים, תוך בחינת הגבולות שבין אמנות שימושית לפיסול ובין עולם מוכר לסיטואציה אמנותית חדשה.

אורי ניר מציג את ״פרפרי אוזן, סדרה שחורה״ משנת 2017, עבודה המבוססת על חפץ תלוי ובתוכו שפופרת של טלפון ישן. המפגש בין חפץ תקשורת מוכר לבין הצגה אמנותית שלו מעורר מחשבה על הקשבה, תקשורת ועל האופן שבו חפצים משנים את משמעותם כאשר הם מוצאים מההקשר המקורי שלהם.

אבי סבח מציג את ״המעשן הגדול״ משנת 2023. אדם רבינוביץ מציג את ״שלבי ניבירו 10״ משנת 2025, ולצדם אפשר למצוא את העבודה המשותפת של מרב קמל וחליל בלבין, ״כלב פרח״ משנת 2023. חביב קפצון מיוצג בעבודה ״כוח״ משנת 2020, המבוססת על וידאו. גם משה רואס מציג עבודה בשם ״פיתיון״ משנת 2021. המפגש בין העבודות השונות מדגיש עד כמה המושג אמנות ישראלית עכשווית אינו מתכנס להגדרה אחת.

חשוב להדגיש כי אין כאן ניסיון לכפות על כל העבודות פרשנות פוליטית או חברתית ישירה. לא כל יצירה חייבת להגיב לאירועי השעה כדי להיות חלק מההווה הישראלי. לעיתים דווקא העיסוק באובייקט, בגוף, בצבע, בחומר או בזיכרון האישי הוא שמאפשר להרחיב את ההתבוננות בחברה שבה אנחנו חיים.

מבט אל אוסף האמנות של הפניקס

אחד הדברים שכדאי להקדיש להם זמן במהלך הביקור הוא הסרט המוקרן לצד התערוכה ועוסק באוסף האמנות של קבוצת הפניקס. הסרט מומלץ, והוא מוסיף רובד חשוב להבנת היוזמה כולה. הוא מאפשר להכיר את האוסף שמאחורי המוזיאון ואת הקשר רב השנים של הקבוצה לאמנות הישראלית.

אוסף הפניקס אינו אוסף שנבנה רק בשנים האחרונות. ראשיתו בתחילת שנות השמונים, ביוזמת יוסף חכמי, שהיה הבעלים ומנכ״ל החברה עד 2002 ואספן אמנות בעל שם. האוסף משתרע על פני יותר ממאה שנות יצירה ישראלית, מראשית המאה העשרים ועד ראשית המאה העשרים ואחת. בין האמנים המיוצגים בו אפשר למצוא את ראובן רובין, נחום גוטמן, יצחק דנציגר, יוסף זריצקי, אריה ארוך, לאה ניקל, משה קופפרמן ומשה גרשוני.

בשנת 2023, לרגל שנת ה־75 למדינת ישראל, החליטה הנהלת הפניקס לחשוף את האוסף לציבור הרחב. מאות עבודות שוקמו והן מוצגות כיום בקמפוס החברה בראשון לציון. הסרט מעניק הקשר למהלך הזה ומבהיר שהתערוכה הנוכחית אינה יוזמה מנותקת מהעבר, אלא המשך של פעילות איסוף ושימור אמנות ישראלית שהחלה לפני עשרות שנים.

מודל תמיכה שמנסה לשנות את כללי המשחק

אחד ההיבטים המעניינים ביותר ביוזמה אינו רק בחירת האמנים או הקמת חלל התצוגה, אלא המודל הכלכלי שמאחוריה. כל העבודות בתערוכה מוצעות למכירה, ומלוא התמורה ממכירתן מועברת לאמנים. מעבר לכך, קבוצת הפניקס מתחייבת לרכוש עבודה נבחרת אחת מכל אמן ואמנית המשתתפים, במקרה שהעבודה לא תימכר לרוכש חיצוני במהלך התערוכה.

זוהי התחייבות בעלת משמעות מעשית. בעולם האמנות, שבו לא מעט יוצרים מתמודדים עם קושי כלכלי מתמשך, חשיפה בפני קהל אינה תמיד מתורגמת להכנסה. תערוכה יכולה להעניק לאמן הכרה, אך אינה מבטיחה את האפשרות להמשיך ליצור. כאן מנסה הפניקס לחבר בין שני הדברים: במה ציבורית ומנגנון רכישה שמעניק לאמנים רשת ביטחון מסוימת.

לצד התערוכה תתקיים במוצאי שבת, 28 בנובמבר, מכירה פומבית של מבחר עבודות. כך נוצרת הזדמנות נוספת להפגיש בין אמנים, אספנים וקהל המתעניין באמנות ישראלית עכשווית.

יש כאן גם ניסיון להשפיע על הרגלי הצריכה התרבותיים. בישראל יש קהל גדול שמבקר בתערוכות, מתעניין באמנות ומעריך יצירה מקומית, אבל רכישת אמנות עדיין נתפסת לעיתים כפעולה השייכת למעגל מצומצם של אספנים ובעלי ממון. בן סימון מבקש לשנות את התפיסה הזאת. בנאומו הוא דיבר על הרצון לראות יותר אמנות ישראלית בבתים, במוסדות ובמרחבים הציבוריים, ולעודד אנשים לא רק להתפעל מיצירות אלא גם לרכוש אותן.

עם זאת, נותרת שאלה חשובה: האם שבוע תערוכה אחד ומכירה פומבית יכולים ליצור שינוי מתמשך בשוק האמנות המקומי? התשובה תלויה במידה רבה בהמשכיות. אם היוזמה תהפוך למסורת שנתית, אם הרכישות ימשיכו להתבצע ואם ייווצר קשר מתמשך בין האמנים לבין הקהל, עשויה להיבנות כאן תשתית משמעותית יותר מתערוכת מכירה חד פעמית.

בן סימון עצמו התייחס לכך בנאומו כאשר דיבר על הצורך לא רק להציג אמנות, אלא לאפשר לאמנים ליצור. לא רק להתפעל מהכישרון הישראלי, אלא להשקיע בו. מבחינתו, ההשקעה בתרבות היא השקעה לטווח ארוך, בדומה להשקעות האחרות שקבוצת הפניקס מכירה מעולם העסקים.

בית שצריך להמשיך להיות פתוח

מוזיאון קמפוס הפניקס מבקש להציע יותר מחלל תצוגה. החזון שהציג בן סימון הוא ליצור מקום תוסס שבו ייפגשו אמנים ותיקים עם יוצרים צעירים, שבו יתקיימו שיתופי פעולה עם מוסדות חינוך ואמנות, ושבו הציבור יוכל להיחשף ליצירה הישראלית העכשווית באופן בלתי אמצעי.

את התערוכה אצרו רוני כהן בנימיני, אוצרת אוסף האמנות של הפניקס, ואלי פטל, אמן ולשעבר ראש המחלקה לאמנות בבצלאל. היועצת האמנותית היא רוני גילת בהרב, מנהלת כריסטיס ישראל. השילוב בין אוצרת האוסף, אמן ואשת מקצוע מעולם האמנות הבינלאומי מעניק למהלך ממד מקצועי ומחבר בין היכרות עם האוסף הקיים לבין מבט על היצירה העכשווית.

בן סימון התייחס בנאומו לחיבור בין רוח לחומר כמרכיב חיוני בחברה מצליחה. זהו רעיון שכדאי להתעכב עליו. במשך שנים התרגלנו לחשוב על חברות מסחריות במונחים של אחריות חברתית, תרומות או חסויות לאירועי תרבות. כאן מדובר בניסיון להכניס את התרבות אל תוך הזהות הארגונית עצמה, באמצעות הקמת מוסד, הצגת אוסף, תמיכה באמנים ויצירת מסגרת קבועה לפעילות אמנותית.

אבל בית לאמנות נמדד לא רק בכמות היצירות שהוא מציג או בגודל האוסף שברשותו. הוא נמדד גם ביכולתו להיות רלוונטי לציבור, לעורר שיח, להציג יצירות מאתגרות ולאפשר מפגש עם קולות שאינם בהכרח נוחים או מוסכמים. אם מוזיאון קמפוס הפניקס יצליח לשמור על פתיחות אמנותית ועל עצמאות מחשבתית, הוא יוכל להפוך למרחב בעל משמעות בשדה התרבות הישראלי.

הבחירה להציג יחד 35 אמנים בעלי גישות שונות היא התחלה מעניינת. היא מבטאת אמון בריבוי הקולות וביכולת של האמנות הישראלית להתקיים בלי להצטמצם לסיפור אחד. דווקא בתקופה שבה החברה מתקשה לעיתים להכיל את המחלוקות שבתוכה, מרחב אמנותי שמאפשר ריבוי נקודות מבט הוא בעל ערך.

בסיום נאומו אמר בן סימון משפט שמסכם היטב את תפיסת העולם שמאחורי המיזם: ״אנחנו לא בוחרים את כל מה שקורה לנו בהווה, אבל אנחנו בהחלט בוחרים מה ליצור ממנו״. זו אמירה פשוטה לכאורה, אך היא נושאת משמעות רחבה. ההווה אינו רק מציאות שנכפית עלינו. הוא גם מרחב שבו אפשר לפעול, לבחור, ליצור ולהשפיע על העתיד.

התערוכה ״הווה: אמנות חדשה״ היא ניסיון לתרגם את הרעיון הזה למעשה. היא מפגישה בין גוף עסקי בעל משאבים לבין אמנים הזקוקים לחשיפה, לקהל ולתמיכה שתאפשר להם להמשיך ליצור. היא אינה פותרת את הקשיים המבניים של שדה האמנות בישראל, אבל מציעה מודל שראוי לבחון את התפתחותו לאורך זמן.

בסופו של דבר, המבחן האמיתי של הבית החדש לאמנות ישראלית לא יהיה רק במספר המבקרים שיגיעו בשבוע הפתיחה או בהיקף המכירות. הוא יהיה ביכולת להמשיך לפתוח דלתות, לתמוך ביוצרים גם לאחר שהאירוע מסתיים, ולהעניק מקום לאמנות שאינה רק יפה לעין אלא גם מעוררת מחשבה, מערערת, שואלת ומאתגרת.

ההווה הישראלי אכן מורכב, סוער וכואב. אבל 35 האמנים המשתתפים בתערוכה מזכירים שהוא גם מלא בכישרון, בדמיון וביכולת יצירה. אם הפניקס תצליח להפוך את ההבטחה הזאת למחויבות מתמשכת, יהיה כאן לא רק מוזיאון בתוך קמפוס עסקי, אלא מוסד תרבותי שיכול לתרום תרומה ממשית לעתיד האמנות הישראלית.

פרטים למבקרים

הווה: אמנות חדשה

מוזיאון קמפוס הפניקס, רחוב הפניקס 2, ראשון לציון.

התערוכה פתוחה לקהל בין 23 ל־28 בנובמבר 2026.

שני עד רביעי, 17:00 עד 22:00. חמישי, 17:00 עד 23:00. שישי, 10:00 עד 16:00. שבת, 10:00 עד 19:00.

מחיר כניסה: 10 שקלים.

המכירה הפומבית תתקיים במוצאי שבת, 28 בנובמבר, בשעה 20:00, בהרשמה מראש.

המלצה: אל תוותרו על הסרט העוסק באוסף האמנות של הפניקס. הוא מוסיף הקשר והיכרות עם הסיפור שמאחורי המוזיאון ועם האוסף ההיסטורי המרשים.

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה