הכלה וצייד הפרפרים בסימטה

'הכלה וצייד הפרפרים' היא אחת ההצגות הישראליות שהוצגו כמעט בכל תיאטרון, ברפרטוארי ובפרינג'. המחזה שניסים אלוני כתב, מתחיל למעשה בציור של חברו, יוסל ברגנר, שגם צייר את רוב התפאורות בהצגות שנעשו לפי מחזותיו, כקלאסיקה שהתחילה בשחקנים גילה אלמגור ויוסי בנאי בתיאטרון בימות. לאחר מכן עלתה גם בבית לסין, הקאמרי והבימה בקופרודוקציה עם החאן ובגשר, ואפילו הפכה לסרט.

הפעם חזינו בהפקה במסגרת פסטיבל 'זרקור' לבמאים צעירים בתיאטרון הסימטה, ויש לציין שכיצירה מאוד צעירה, היא הייתה מאוד מוצלחת. הבמאית עתליה כהן השתמשה בכל ארסנל הכלים שבמאי יכול לעשות בו שימוש כדי למקסם את האפשרויות להעשיר את ההצגה, למעט כמובן התפאורה, שהייתה, כמסורת הפרינג', דלה למדי, אבל בהחלט שימשה את מטרתה. אהבתי את הרעיון של ספרים שתלויים מעל לראשיהם של השחקנים בתפקיד הפרפרים.

המשחק של שני השחקנים הצעירים, ובעיקר זה של מיה אשל בתפקיד הכלה, היה מצויין. הוא העביר היטב את הניואנסים הרבים שבאישיותה המורכבת של הכלה ואת מכלול רגשותיה, חששותיה ותקוותיה. גם אדיר בקשי הצליח להעביר את הניואנסים של דמותו של צייד הפרפרים, שהוא כביכול פקיד אפור אך יש לו נשמה ששואפת להרבה יותר.

העלילה של צייד הפרפרים היא, בעיני, עלילה סוריאליסטית. בגן שבו יש כללים מאוד מדוקדקים, ויש לו קול שנשמע בלי הפסקה, הקול שמפקח על התנהגות,  ומשמש כמין 'אח גדול' שרואה הכל ומעיר הערות ספציפיות לבאי הגן, רוח הגן היא קצת גחמנית ומאוד שתלטנית. אנחנו פוגשים בגן את צייד הפרפרים, בתחילה מאוד מאושר בחלקו, הפקיד שיוצא לצוד פרפרים בגן, לבדו, עם אוכל שמכינה לו אשתו בימי רביעי לצורך היציאה לגן, בין השעות ארבע לשש. בין השעות הללו, הפקיד נהנה מרוח חופשית. הוא צייד פרפרים שבא לא לצוד פרפרים. למעשה, הוא בא להתפעל מהם, להתיידד עימם, ליהנות מיופיים. הוא לא רוצה ולא מסוגל לצוד אותם.

לחייו השלווים והמסודרים פולשת מי, הכלה שבורחת מחתונתה, ומהחתן שברח ממנה. הכלה מי בעלת הנפש המסוכסכת פגועה ומושפלת מכך, שחתנה החלילן לא הגיע לחתונה. היא יוצרת קשר עם צייד הפרפרים, שמספרת לו על חייה ועל חתנה. הוא מנסה לחזק אותה בדרכו שלו, שמביאה לקונפליקטים ביניהם. עם זאת, גם כשהחלילן החתן מגיע, מי מבינה שהיא לא באמת רוצה להתחתן עמו. היא מבינה שהמגלומניה שלו, רצונו שהחליל ינהל את התזמורת, היא פן שלו שקשור לכך שהוא לא מסוגל לומר את שמה, אלא רק לנגן אותו. הוא כורז לה לבוא, מבטיח לה שמיים וארץ, אך לא קורא לה בשמה. אי היכולת שלו לומר את שמה מתפרשת אצלה כאי יכולתו לקבל אותה כאדם שלם, אדם בפני עצמו. היא בוחרת להשאר עם צייד הפרפרים שהפך למקור תמיכה ולא לשוב לחתונתה, עד לרגע סגירת הגן.

בארסנל הכלים שמשרת את במאי ההצגה יש גם כוריאוגרפיה מעניינת, משחקי תאורה, ומעל לכל, המוזיקה של דניאל ג'ונס, שמהווה חלק חשוב מאוד מהצגה שעוסקת במערכת היחסים של הכלה עם חתנה החלילן. כל אלה תומכים ומעשירים את ההצגה, עד כדי כך שהם מחפים על הבוסריות שלה והופכים אותה לגרסה מעניינת עם אינטרפרציות חדשות של המחזה.

ההצגה זכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל זרקור של הסימטה לשנת 2024.