המורה שהבטיח את הים

המורה שהבטיח את הים הוא סרט חזק, הוא בועט בשקט, באיטיות, בבטן הרכה של כל משטר שיכול להיות מאויים על ידי דיקטטורה, אלימות ושלטון של חוסר סובלנות.

המורה, אנטיוניו בנייחס, איש נעים הליכות, בעל חשיבה יצירתית ומקורית ופתיחות, מלמד ילדים בגילאים שונים בכפר במחוז בורגוס בספרד של שנות השלושים של המאה העשרים. הוא משקיע בתלמידיו ומקדם אותם ואת יכולותיהם, מביא להם שיטות לימוד חדשניות. לצד זה, הוא קומוניסט ואתאיסט.

סיפורם של המורה ושל התקופה ההיא, תקופתו של הרודן פרנקו, מסופרת בראייה ממרחק של זמן, כאשר נכדתו של תלמידו של המורה אנטוניו מחפשת את גופתו של אבי סבה, מתנגד לשלטון וחברו של אנטוניו. ספרד, כמו ארגנטינה, מדינה שגם בה שלטון טוטליטרי אלים ואכזר הוציא להורג מתנגדי משטר בצורה אכזרית, סובלת עד היום מהכתם הזה בעברה, וקרובי משפחתם של אנשים רבים שעמדו על עקרונותיהם ונרצחו בגללם, מחפשים את גופותיהם עד היום. בספרד נמצאו אלפי גופות בקברי אחים.

הסרט צולם בגוונים קודרים. כך הבתים, הרחובות, כולם בגוונים אפורים מדכאים, אין שם שמש ותקווה, סקאלת הצבעים מהדהדת את העולם המדכא, פיזית ונפשית, את האדם הספרדי באותה תקופה. אין למורה החדשני והאוהב הרבה זמן להביא את משנתו ואת רצונו הטוב לתלמידיו, והוא אינו מסוגל למלא את הבטחתו, לקחת אותם לשפת הים.

הוא לא מצליח למלא את ההבטחה כיוון שעוד קודם לכן, הוא נתפש על ידי קלגסי השלטון של פרנקו, אחד מני אלפים רבים של אנשים שהיו מתנגדי משטרו של העריץ, אשר נרצחו בצורות ברוטליות על ידי חייליו של פרנקו. את שרידיו של המורה אנטוניו מחפשים עד היום. הוא לא נמצא בקברי האחים הרבים שהתגלו בספרד, אנשים שנרצחו יחד.

סיפורו של המורה הוא סיפור אמיתי. סיפורה של האישה הצעירה, אריאדנה, אשר מחפשת את גופתו של אבי סבה הוא בדיוני, אך מייצג סיפורים רבים דומים. בסרט מופיעה מעין 'תמונת מחזור' אשר נשמרה, אשר המורה אנטוניו הזמין אצל צלם נודד, שעבר בכפר. תמונת המחזור המקורית מופיעה בסוף הסרט.

למרות הנושא הקשה וכמה סצנות קשות לצפייה, בהן סצנת ההוצאה להורג של המורה, מין סצנה בה ניתן לראות את אדישות חייליו של פרנקו לחיי אדם, כאשר הם מציתים סיגריות מאחורי גבו של האיש שהם עומדים להרוג, ואז אחד מהם מוציא אקדח, ויורה במורה בעורפו. זילות חיי אדם והכבוד האנושי, ערכים של צדק וחסד, נעלמו בתקופה ההיא. ויחד עם זאת, הסרט הוא לא סרט מדכא. יש בו מסרים של תקווה ואהבת אדם. כאשר רואים את המורה מלמד את תלמידיו להדפיס את סיפוריהם, כאשר רואים אותו מלמד אותם לרקוד, אפשר להתמלא בשמחה. כאשר רואים את צורת התנהלותו עם אנשים, ניתן ללמוד כיצד התנהגות מכבדת יכולה להביא לתוצאות יוצאות דופן.

הסרט מסתיים בסצנה בה ילדה קטנה,  בתה של אריאדנה, משחקת על שפת הים. אנחנו רואים את הים אשר תלמידיו של אנטוניו לא זכו לראות בקיץ בו היו אמורים לראות אותו, ובכל זאת הוא קיים שם, כפי שכיום ספרד היא כיום מדינה דמוקרטית ויש בה מחשבה חופשית.

בימוי: פטריסיה פונט
תסריט: אלברט וידאל
מבוסס על ספרו של פרנססק אסקיבנו.
צילום: דוד ויידפרז
מוסיקה: נטשה אריזו

שחקנים
אנטוניו בנייחס: אנריק אאוקר
אריאדנה: לאיה קוסטה
צ’ארו: לואיזה גוואסה