המושב האחורי בקולנוע

'המושב האחורי' הוא סרט גאוני בעיני. הוא נמשך כשעה וארבעים דקות, משך הזמן שלוקח להגיע משדה התעופה JFK למרכז ניו יורק, כשיש תאונה בדרך. במשך הזמן הזה נרקמים שיחה וקשר בין נהג מונית מחוספס אך נבון, לבין הנוסעת היפהפייה שלו. הקשר ביניהם סובב סביב חוויותיהם וניסיונם במערכות יחסים בכלל, ובמערכות יחסים רומנטיות בפרט.

שון פן, שחקן משובח שהולך ומשתבח עוד יותר, משחק את נהג המונית הסקרן והאמפתי, שמגרה את הנוסעת, דקוטה ג'ונסון שיתרונה העיקרי הוא ביופייה הרב, שמפצה על יכולות משחק שהן לא רעות, אך לא תואמות את היכולות של שון פן כפרטנר. היא לכודה במערכת יחסים עם גבר נשוי, כפי שמנחש נהג המונית שלנו מיד. הנהג נותן לה מיד את כל האמת 'לפנים', מעמת אותה עם העובדה, שהגבר הנשוי מתייחס אליה מהבחינה המינית בלבד, ואין לו שום צורך באהבתה.

לכל אורך הדרך, היא מקבלת עדויות לכך. הנשוי שולח לה בקשות לצלם את איבריה האינטימיים כיוון שהוא מגורה, שולח לה תמונה של איבר מינו. אחר כך הוא מתנצל, ומתאר לה איך הוא מרדים את ילדיו הקטנים. אנחנו לא יודעים מהן ציפיותיה מהקשר. האם היא מצפה שהוא יתגרש ויתחתן איתה? היא לא מדברת על נושאים כאלה, כאילו מסתפקת בהווה אך לא לגמרי.

עקב שיחתה עם נהג המונית, היא מעמתת את הגבר עם התייחסותו לאמירה שהיא אוהבת אותו. בתגובה הוא כותב לה לבסוף: גם אני אוהב אותך. האם זוהי הפרכת התיזה של נהג המונית? כנראה שזה לא משנה את איכות הקשר שנוצר בין הנהג לנוסעת שלו. הוא הולך ומתעצם, עד לפרידה המרגשת בסוף הנסיעה.

שניהם, אגב, נותרים אנונימיים. היא לא נחשפת בשמה, הוא קורא לעצמו שמות משמות שונים, שהיה רוצה להיקרא בהם. יחד עם הכל, זאת ניו יורק, שמעודדת אנונימיות ופועלת ממקום של ניכור, והם שניהם, למרות שהם בונים להם תקשורת קרובה יותר, עדיין מצייתים לכללים של ניו יורק.

אני אהבתי את הסרט, אך יש לציין שרבים יצאו באמצע, ולאחר ההקרנה שמעתי שיחות בהן אנשים שאהבו את הסרט מאוד, חשבו שהוא חכם ומרגש, ומולם אנשים שלא אהבו את הסרט, הוא היה ארוך מדי ומתיש עבורם. אז עם אתם בעניין של סרט שאין בו תנועה, אלא שניים שיושבים במקום לאורך כל הסרט, ובשיחה, אזי זהו סרט בשבילכם.