יש משהו כמעט אנכרוניסטי ב״המקהלה״. בעולם קולנועי שמחפש ללא הרף קצב, רעש, זעזועים ותפניות, מגיע סרט בריטי קטן, איטי ומאופק, שמאמין בכוחם של אנשים פשוטים לשיר יחד.
לא במקרה מדובר ביצירה שנכתבה בידי Alan Bennett ובוימה על ידי Nicholas Hytner, שני יוצרים שמזוהים כבר שנים עם דרמות אנושיות אינטליגנטיות, נטולות מניפולציות בוטות. התוצאה אינה סרט גדול או מהפכני, אבל בהחלט סרט עשוי היטב, רגיש ומעורר מחשבה.
העלילה מתרחשת ביורקשייר בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. מרבית הגברים גויסו לחזית, והמקהלה המקומית מאבדת בהדרגה את חבריה.
לתוך החלל הזה נכנס ד״ר הנרי גאת’רי, מוזיקאי מבריק אך מרוחק רגשית, המנסה להקים מחדש את המקהלה באמצעות נערים צעירים וגברים שנותרו מאחור.
סביב החזרות והשירה נרקמת תמונה רחבה יותר של חברה פצועה שמנסה לשמור על שפיות, תרבות ותחושת קהילה בזמן שהעולם מתפרק.
המשחק של רייף פיינס
Ralph Fiennes מעניק כאן עוד הופעה מדויקת ומרשימה לקריירה הארוכה שלו. זה אינו תפקיד מוחצן. להפך. פיינס משחק כמעט כולו מתוך איפוק. המבט, ההיסוס, השתיקות, הם שבונים את הדמות.
גאת’רי שלו הוא אדם שהאמנות היא למעשה המקום היחיד שבו הוא מסוגל לבטא רגש. דווקא משום שהמשחק כל כך מינימליסטי, כל סדק קטן בשריון הופך משמעותי. פיינס מצליח להחזיק את הסרט גם ברגעים שבהם התסריט נעשה מעט צפוי מדי.
הסרט עוסק למעשה פחות במוזיקה ויותר בחברה בריטית תחת טראומה. המקהלה היא מטאפורה לקהילה שאיבדה את קולה. הכיסאות הריקים מזכירים את המתים שבחזית, וההרמוניה הקולית הופכת לניסיון כמעט נואש לייצר סדר בעולם כאוטי.
המלחמה כמעט אינה מוצגת ישירות, אבל נוכחת בכל פריים. במכתבים מהחזית, בפחד של הנשים, בשקט של הרחובות.
אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא האופן שבו הוא מצליח לעסוק בגבריות בריטית מודחקת בלי להפוך למאמר חברתי כבד. הגברים כאן מתקשים לדבר על רגשות, אבל מצליחים לשיר אותם.
אנגליה תחת מלחמה אבל שרה
דווקא במרחב המוזיקלי נוצרת אפשרות לאינטימיות, לחולשה, לאנושיות. הסרט גם נוגע בעדינות בנושאים של מיניות, לאומיות ופחד מהזר, בעיקר דרך היחס החשדני כלפי גאת’רי, שחזר מגרמניה ונחשב חריג בנוף המקומי.
מבחינה חזותית הסרט שומר על סגנון קלאסי מאוד. הצילום של Mike Eley אינו מחפש יופי מסוגנן אלא אותנטיות אפורה של צפון אנגליה בזמן מלחמה. הערפל, האולמות הקהילתיים, הרחובות הקפואים, כולם מייצרים אווירה מלנכולית אך לא מדכאת. גם המוזיקה של George Fenton משתלבת היטב מבלי להשתלט רגשית על הצופה.
עם זאת, ל״המקהלה״ יש גם חולשות ברורות. לעיתים נדמה שהתסריט עמוס מדי בקווי עלילה שלא תמיד מתפתחים עד הסוף. חלק מהסיפורים נוגעים ללב, אחרים נותרים ברמת סקיצה בלבד.
בנוסף, יש רגעים שבהם הסרט גולש מעט לנוסחתיות המוכרת של סרטי ״קהילה שמוצאת תקווה דרך אמנות״. מי שמחפש קולנוע נועז או חדשני עשוי לחוש שהכול כאן בטוח ומעודן מדי.
סרט קטן ואנושי
אבל אולי דווקא העדינות הזו היא סוד כוחו של הסרט. ״המקהלה״ אינו מנסה לזעזע אלא להתבונן בבני אדם בחמלה. הוא מזכיר תקופה שבה קולנוע דרמטי נשען בעיקר על משחק, כתיבה ואווירה, ולא על טריקים צורניים.
בסופו של דבר זהו סרט קטן אך אנושי מאוד, כזה שנשאר בעיקר בזכות רייף פיינס והאמונה הכנה בכוחה של מוזיקה לחבר בין אנשים גם בזמנים האפלים ביותר. שלושה וחצי כוכבים לסרט שאינו מושלם, אך בהחלט ראוי לצפייה.
בימוי: Nicholas Hytner
תסריט: Alan Bennett
צילום: Mike Eley
עריכה: Tariq Anwar
מוזיקה: George Fenton
שחקנים:
Ralph Fiennes
Roger Allam
Mark Addy
Alun Armstrong
Simon Russell Beale
Robert Emms
Amara Okereke
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים.
אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
