⭐⭐⭐⭐
נינו, סרטה של פולין לוקה שזכה בשני פרסי סזאר ובפרסים נוספים אשר ציינו אותו כסרט ביכורים חזק ומשמעותי, נפתח בדרמה חזקה, כמעט אלימה.
צעיר שמגיע לבית חולים לצורך אישור מחלה שגרתי, מוצא את עצמו מול רופאה שכבר מדברת על טיפולי כימותרפיה כאילו הכול ידוע ומובן.
זה רגע של שיבוש מוחלט. אין הכנה, אין הדרגתיות, אין "גילוי" במובן המקובל. יש הנחת יסוד שגויה שמייצרת אמת חדשה.
במקום להפוך את הרגע הזה לשיא דרמטי מתפרץ, לוקה בוחרת להוריד הילוך. מכאן ואילך הסרט נע לאט, בזהירות, כמעט בהיסוס מכוון. זהו קולנוע של השהיה, של תודעה שמנסה לעכל מציאות שהיא עדיין לא מסוגלת להכיל ושל גיבור אחד, שהוא אדם שקט ומופנם שמתקשה מאוד לשתף אחרים בקשייו.
נינו לוקה בסרטן נשי, פפילומה (סרטן צוואר הרחם) שהגיע לגרונו. כשהוא תוהה איך נדבק בסרטן כזה התשובה היא שהוא נדבק בו כנראה בגיל ההתבגרות. מכאן ואילך אין התייחסות לדרך ההתדבקות. נותר רק הסרטן הזה וסוגו, נדבך נוסף ביכולת של נינו, שגם כך לא מצליח לשתף אחרים בבעיותיו, לשוחח עליו עם הקרובים לו במשך זמן רב.
במרכז הסרט ניצבת דמותו של נינו, בגילומו של תיאודור פלרין, שמגלם את הדמות דרך נוכחות פיזית יותר מאשר דרך שפה.
זהו תפקיד שמבוסס על איפוק קיצוני. נינו אינו מתפרץ, אינו מתמוטט, ואפילו אינו מדבר הרבה. הוא הולך ממקום למקום והמצלמה כאילו מלווה אותו. בחירת הבמאית היא לקטוע אירועים משמעותיים לפני שהם מגיעים לסיומם, ובכך הצופה משלים בראשו מהלכים דרמטיים. זהו מהלך מתוחכם כיוון שהוא מביא את הצופה לרמת מעורבות גבוהה יותר .
התהליכים שהגיבור עובר נותרים ברובם פנימיים, והסרט מזמין את הצופה לקרוא אותם דרך מחוות קטנות: מבטים, תנועות, מגע שמחליף משפט שלא נאמר.
הבחירה הזו מעניקה לסרט תחושת אותנטיות שקטה, אך גם מציבה מגבלה ברורה. כאשר הדמות נמנעת מעימותים מילוליים או מרגעי שיא רגשיים, היא מסתכנת בהישארות על תדר אחד. כאן נכנסת יכולתו של פלרין להחזיק את המסך גם כשהפעולה מינימלית.
הסרט בוחן את נינו דרך יחסיו עם הסובבים אותו, אך עושה זאת באופן עקיף. הקשר עם אמו, החברות עם חבריו, כולם מסומנים דרך הימנעות עד נקודה מסויימת בסרט.
נינו מתקשה לשתף, חושש להכביד, ונשאר במעין בידוד רגשי גם כשהוא מוקף באנשים. הדמויות המשניות מתפקדות לא פעם כהשתקפויות של מצבו יותר מאשר כישויות דרמטיות עצמאיות.
בכל זאת, בתוך המערך הזה בולטת מערכת יחסים חדשה עם אם חד הורית, שמכניסה אותו לביתה במהירות כמעט בלתי סבירה. יש במהלך הזה יצירה של מרחב חדש, שונה, שלוקח את נינו למקום של אפשרויות חדשות. פתאום, בתוך תהליך ההסתגלות למצב החדש, של בחור צעיר חולה סרטן שמתחיל טיפול כימו אגרסיבי, נכנסות שתי דמויות חדשות, האם הצעירה והילד הקטן . זה פותח את הסרט לכיוון חדש, עם איכות אחרת.
הבית שלה הופך למרחב ביניים, אזור שבו נינו יכול להיות נוכח בלי להסביר, להיות חלק בלי להצהיר. הקשר עם בנה, שמאמץ אותו באופן אינסטינקטיבי, מחדד את הצורך שלו בשייכות נטולת תנאים.
המרחב האורבני של פריז משמש כאן לא רק כרקע אלא כמסלול תנועה. נינו נע בעיר, לעיתים באקראיות לכאורה, אך בפועל מדובר במסע תודעתי.
הרחובות, התחנות, הדירות כולם חלק ממפה פנימית של בלבול, הכחשה וניסיון להיאחז בשגרה.
הצילום של לוסי בודינו מדגיש את הקרבה לגוף ואת האינטימיות של המרחב, אך לעיתים האסתטיקה גוברת על הפונקציה הדרמטית. פריז מצולמת היטב, לא יפה מדי, והיא מרככת את המהלכים בצורה שנכונה לרוח הסרט.
הפער הזה בין פוטנציאל למימוש מורגש במיוחד ברגעים שבהם העיר יכולה הייתה להפוך לשחקן פעיל יותר בדרמה.
הבחירה של פולין לוקה לפעול דרך שקט ומינימליזם היא מה שמגדיר את הסרט. זהו אינו חוסר באמצעים אלא שימוש מודע בהם. אין כאן ניסיון לרגש בכוח, אלא בנייה הדרגתית של חוויה דרך פרטים קטנים.
דווקא האיפוק הזה מאפשר לרגעים מסוימים להדהד בעוצמה רבה יותר. הסרט אינו צועק ולכן הוא מחלחל. הוא אינו מציג את המאבק במחלה אלא את השהות שלפניה, את הזמן שבו הכול עדיין פתוח ומאיים בו זמנית.
ההגעה לטיפול הכימותרפי הראשון, שמסיימת את הסרט, אינה שיא אלא נקודת מעבר. הבחירה הזו משאירה את הסיפור פתוח ומעבירה את המשקל אל הצופה התקווה להחלמה, כמו גם האפשרות לקשר משמעותי, אינן ממומשות אלא מרומזות.
בסופו של דבר, דווקא השקט והמינימליזם הם שמעניקים לסרט את עוצמתו. לוקה בונה עולם רגשי דרך היעדר, דרך מה שלא נאמר ומה שלא נעשה. בתוך האיפוק הזה מצטברת תחושה מדויקת של חיים על סף שינוי, ושל אדם צעיר שמנסה לבחור איך להמשיך מכאן. זהו סרט שמסרב להיכנע לקלישאות של הז'אנר, ובכך מצליח לייצר חוויה עדינה אך משמעותית.
בימוי ותסריט: פולין לוקה
צילום: לוסי בודינו
הפקה: סנדרה דה פונסקה
שחקנים:
נינו: תיאודור פלרין
סופיאן: ויליאם לבגיל
זואי: סלומה דוואלס
אימו של נינו: ז'אן בליבר
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
