אפריל 15, 2025
ספרו של סמי ברדוגו, 'זה הדברים', עליו מבוססת ההצגה, מתחיל במילים: "עוד בחייה אני מחכה למותה". המספר, סמי ברדוגו, שכן יש בספר יותר מרמיזה אוטוביוגרפית, מספר פה על מסע, מאסה, משא חייו. יתר על כן, יש פה שני מסעות, ומשאות, מקבילים ומשותפים, שלו ושל אמו המבוגרת, אותה הוציא מבית אבות, 'בית הזהב', כדי לעשות עם עצמו ועימה חשבון נפש. בדרך עולות כל העוולות שהשניים עברו בימי חייהם, התהליכים שהפרידו ביניהם, ריגשית ופיזית, ונעשים צעדים של פיוס והחלמה.
המספר מגיע לאמו כדי ללמד את האישה האנאלפביתית קריאה וכתיבה של אותיות העברית. הוא בא עם משימה, ולוקח אותה לדירתה הישנה, שמעלה אצלו זכרונות, קשים בדרך כלל. יש בכך משום חטיפה, ששניהם חשים בה. הוא בא ללמד, ובתחילה קשה להבין האם היא רוצה ללמוד. היא מוחה כנגדו, אבל משתפת פעולה. היא לומדת, אבל תובעת שישמע סיפור. את סיפורה של הילדה מחה, ילדה יהודיה שנולדה למשפחה קשת יום במרוקו, שאפילו תחתונים לא היו לה. האם לועגת למחה על כך. אחר כך, בהיותה ילדה בת שש לערך, באה לקחת אותה קרובת משפחה, מבקשת שתתן לה לגדל את הילדה, והיא תדאג לכל מחסורה ותשלח אותה לבית הספר. למעשה, קרובת המשפחה הזאת הופכת את מחה למשרתת, ואינה שולחת אותה למשאת נפשה, ללמוד בבית הספר. המספר איננו מבין מה לו ולסיפור על מחה, שאחר כך עוד ניטלה מבית אותה משפחה על ידי אחיה, והובלה ממרוקו לאלג'יריה, רק כדי להפוך שם לשפחה, עד שאחיה שולח אותה, בגיל 13 בערך, חזרה למרוקו.
הילדה הזאת, מחה, נאלצת להתמודד עם כל תלאות החיים לבדה. היחידה שמסייעת לה ומטה לה אוזן קשבת היא חברה שרכשה בדרך. המספר שלנו מגלה לנו כי גם חייו, כפי שהוא תופש אותם, לא שפרו עליו. מאז ומתמיד רצה להתרחק מהאם האנלפביתית, מכל מה שסימל עבורו מוצאו, רצה להתקרב לאשכנזיות ולהשכלה, לספרים ולשירה, התחבט בנטיותיו המיניות, נוצל בדרך מתוך רצונו להשתייך לחברה בה הוא לא ראה את עצמו כטוב מספיק. מותה של אמו סימל עבורו את ההתנתקות משלשלאות מוצאו, עד שמצא לנכון לעשות את המעשה המתקן, מבחינתו, וללמדה קרוא וכתוב, אפילו סימבולית.
במסע ההתקרבות הזה, שיש בו קונפליקטים לא מעטים, מגלה המספר שלנו מדוע נותרה אמו אנאלפביתית, ועל ההתמודדויות הקשות שלה. עד כמה זה מסייע לו להתמודד עם חייו שלו, עם תחושת חוסר הערך שלו, זה לא לגמרי ברור, אבל בלי שום ספק, זה משנה את מערכות היחסים שלו, עם אמו, אולי עם אחרים בחייו, אבל בלי שום ספק, עם עצמו.
בהצגה, מסעה של מחה מוטל על שלוש נשים, שמייצגות אותה בשלבים השונים של חייה, בעוד שתי האחרות משחקות באותה עת תפקידים שונים. האם נותרת היא עצמה במהלך כל ההצגה, וחלק מהזמן היא מספרת, ומסתכלת על הנשים הצעירות שממלאות את תפקידה כילדה ונערה. פזית ירון מינקובסקי משחקת היטב את האם, ומצליחה לעטות עליה תפקיד של זקנה ממוצא מרוקאי בצורה משכנעת. הבן, מני גרוס, מיטיב להביא בפנינו את המספר המעונה, שנע בין קונפליקטים שונים בנפשו. עדן אוליאל וסלי ארקדש מלאות קסם כמחה הילדה והנערה. בכלל, יש אווירה של קסם ששורה על הבמה. השילוב של התלבושות, התאורה שנותנת נופך של מסתורין מידי פעם, מאפשרת מעברים והסתכלות על העבר מתוך עשן, תנועה, כוריאוגרפיה של עולם מזרחי אחר, כל אלה מתמזגים יחד לאווירה שנותנת לנו אפשרות לחזור בזמן למקומות אחרים, קשים אבל מסקרנים.
האלמנטים שנראים יוצאי דופן בכל אלה הם הלוח הגדול, המרקרים, והאותיות המפוזרות על הרצפה. רוצה לומר, התנגשות של עולמות, של רצונות, קונפליקט בין המסורת למודרניזציה שיכול להפתר, אבל בינתיים הוא מכניס רעש ודיסהרמוניה. אלמנט אחר, מסקרן, שיש לו משמעויות רבות לאורך ההצגה, הוא הרימונים שמשמשים כסמלים שונים. יש לנו רימון כסמל חברתי, יש לנו רימון רקוב כסמל לשיבוש בחייה של הילדה מחה, יש לנו נפילה של רימונים מתוך המזוודה. כל אחד יכול לפרש את המצאותם של הרימונים הללו על הבמה כמיטב יכולתו, אלא שלא ניתן להתעלם מהם.
רק עניין אחד נותר לא ברור: בעוד המספר מבטא את קשייו בגדילה ללא אב, אנו לא מצליחים להבין באיזו נקודה איבד את אביו, הרי אמו התחתנה במרוקו עם אביו, הצעיר הנחשק, לאן נעלם האב? האם נותר במרוקו, או שמא נהרג או נפטר בהיות המספר צעיר מאוד? זה לא ברור.
עבודת הבימוי פה נרקמת בחוטים דקים, חוטים של מבטים, של תנועות קטנות, רקמה של אמירות בתוך החללים השונים שנוצרים על הבמה. הזמן עובר מהר, אנחנו עוקבים אחרי חייה של מחה, ואחרי מערכת היחסים של הבן ואימו, בסקרנות רבה. אנחנן מבינים די מהר מה שלוקח לו זמן להבין, מי היא בעצם מחה עבורו. רק בסוף, כך נראה, הוא מבין את מקומה בחייו, ועד כמה היא לא האישה עלובת הנפש והחיים שנראתה לו כל חייו, בה התבייש, אלא גיבורה של ממש.
מרתק, בנוי היטב, משחק מעורר למחשבה והרבה מאוד שאלות של זהות עצמית, משפחתית וקבוצתית שנפתחות פה, ומחכות למענה, כל אחד מאיתנו לעצמו. בחברה של מהגרים, השאלות הללו רלוונטיות לכל אחד מאיתנו.
מבוסס על רומן מאת: סמי ברדוגו
בימוי ויצירה: חנה ואזנה גרינוולד
עיבוד לבמה: אלכס פסברג
דרמטורגיה: אנסמבל הפרחות
שחקנים יוצרים: פזית ירון מינקובסקי, מני גרוס, עדן אוליאל, סלי ארקדש
עיצוב תפאורה ותלבושות: פרידה שהם וג'קלין פערל
מוזיקה: עומרי מור ויקיר ששון
יעוץ מוזיקלי: מני גרוס
עיצוב תנועה: שחר ברקוביץ
עיצוב תאורה: עדי סומך
עוזרת במאית: נועה בן-ארי
מפיקה: אביטל מישל מאיר
יעוץ אמנותי: אבי גיבסון בראל
צילום סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
הצגה מיוחדת ומרגשת. מומלץ בחום!