חוט ונוצה, תיאטרון מחול רנה שיינפלד, סטודיו אנט

רנה שיינפלד, ממייסדות סצינת המחול הישראלית, שבין השאר, הובילה את להקת בת שבע עד שפנתה לדרך עצמאית משלה, מביאה לנו מופע מחול חדש, בשם 'חוט ונוצה'. רנה מחוללת, ונשות תיאטרון המחול שלה, מלוות אותה ומקבלות קטע מסיים.

זהו מופע קל אבל כבד. מופע שהתנועתיות שלו קלילה כנוצה, אבל התכנים שמשתמעים ממנו מעוררים אותנו למחשבה, והמחשבה, כדרכה של רנה, היא אופטימית בסופה, אבל היא בוחנת בעיון רב את מדינת ישראל 2025, ויש בה יותר משמץ של רמיזה למצבנו הנוכחי, שכולל את הקיטוב ואת החטופים שלנו, אלה שעדיין בעזה. המופע מתחיל ונגמר בשירה של קורין אלאל: 'אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת'. לצערנו, הארץ אכן בוערת, ורנה מביאה לנו את הארץ הבוערת ואת דרכנו המפותלת בה, דרך שמלווה עכשיו בייסורים ובהתמודדות.

אחד הקטעים החזקים, לטעמי, במופע הזה, מביא את התחושות באשר לחטופים. רנה קושרת את קצוות החבלים בין סולמות, והנה היא כלואה, מתייסרת, מתהפכת ומתגלגלת בניסיון להשתחרר מהכבלים, שנותנים לנו, במצבנו הנוכחי, תחושה ברורה של כלא ושל מנהרות חשוכות. היא נאבקת, והיא מצליחה להשתחרר, בסופו של דבר, מהכבלים הללו, והיא חופשייה. זהו החלק האופטימי של רנה, שמביא אותנו לייחל לסיום אופטימי לפי החזון שלה.

המופע כולו הוא שילוב של מוזיקה, מחול, מולטימדיה מעניינת, שמחברת בין הזמרת, ששרה קטעים שונים, קלאסיים ברובם, לבין רנה שמחוללת ותופסת את דמותה של הזמרת, ברברה הניגן, בתוך שמלתה הלבנה, כך שנוצר שילוב קסום של הרקדנית והזמרת, כביכול השתיים הופכות לאחת, פנים שונים של האמנות, החיבור הנצחי בין מחול לשירה ולמוזיקה.

בין קטעי המחול שלה, שמשתמשים באביזרים שונים שמפוזרים על הבמה, רנה מחליפה תלבושות, על הבמה עצמה, עוטה ופושטת בגדים וצורה, ובין לבין, היא מביאה לנו משיריה, קוראת לנו שירים שמחוברים ליצירות שהיא מחוללת לפנינו.

החיבור בינה לבין המוזיקאי והגיטריסט נדב לב, מביא לנו נדבך נוסף שמעשיר את המחול, כאשר נדב יושב בצד ומנגן, יצירות מקוריות, ישראליות וקלאסיות. רנה מביאה לנו תיאטרון מחול משובח, מקורי, מרתק. היא, אושייה מייסדת של המחול הישראלי, ממשיכה להביא לנו זרמים חדשניים, ואת ההתפתחות האישית שלה. כרקדנית, היא לא רק סימבול ליצירתיות הישראלית, אלא שהיא ממשיכה לקדם את המחול הישראלי בדרכה הייחודית.

הקטע המסיים של הערב הוא מחול שמוצג בפנינו על ידי נשות תיאטרון המחול של רנה. יש בו חמש נשים בגילאים שונים, צעירות ובוגרות, שמספרות יחד סיפור בריקוד אשר את הכוריאוגרפיה שלו רקמה רנה עצמה. גם בקטע הזה, נראה את המתח הרב שאנו נתונים בו. הקטע, שמשתמש גם הוא ב'חוטים' שמשמשים כחבלים, מחברים אך גם כובלים, מסייעים אך גם מחבלים, הוא קטע לירי עצוב ברובו. הכאב ניכר על פני הרקדניות, שאינן מחוללות יחד בדרך כלל, אלא מוסיפות, כל אחת, את הנדבך שלה לסיפור שמסופר לנו על הבמה.

גם פה, רנה משתמשת באביזרים השונים שמונחים על הבמה, בהם נוצות טווס ששימשו גם אותה קודם. בתמונה מהפנטת אחת, הנשים, שפניהן מכוסות במין רעלה, מצמידות אל פניהן שתי נוצות טווס, ויוצרות מראה שהוא יפהפה אך גם מטריד.

יצירה שאנו יוצאים ממנה עם התרשמות מהאסתטיקה, האמצעים שיצרו אותה והכניסו בה מקוריות, אך גם עם מחשבה ואולי עם רעיונות  חדשים, היא המהות של האמנות. יצירת תיאטרון המחול הזאת בהחלט מביאה אותנו לשם.

פרק א:

רקדנית וכוריאוגרפית: רנה שיינפלד

גיטרות: נדב לב

זמרת: ברברה הניגן

מוזיקה: קורין אלאל, נדב לב, הנס אברהמסן, הייטור וילה לובוס

שירים: רנה שיינפלד

פרק ב:

כוריאוגרפיה: רנה שיינפלד

רקדניות יוצרות: הלהקה: אילה יעקב, לנה ריקנר, דניז קליין, דורית כוכבי, אלמה דורה לידנר, מוזיקה: נעה בלאס

צילומי סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי