טור פרידה

אמנם, תקופת הקורונה התרחקה מאיתנו מאוד, בעיקר בגלל המלחמה שדחקה אותה להערת שוליים, אך סרטו של הבמאי רוני ניניו, בו מככב דרור קרן בתפקיד הראשי, של העיתונאי התל אביבי כרמי, אשר בעת הקורונה ובתקופת מחאת בלפור הסוערת הוא עוסק בכתיבה נגד ראש הממשלה, ובה בעת הוא גם נאבק, בחייו הפרטיים, בריחוק מאשתו, בדירה הקטנה ששכר לעצמו כדי שיוכל לעזוב את הבית, ועם התמודדותו עם שאר בני משפחתו. השילוב הזה, של התקופה, העיסוק והחיים הפרטיים, יכלו להוציא מדרור קרן, שחקן מוכשר ביותר, קצת יותר לטעמי. הוא מעביר היטב את דמותו של האיש המנוכר, המסוכסך עם עצמו ועם העולם, אך, לפחות אצלי, איננו יוצר את האמפטיה הנדרשת כדי ליהנות מהסרט באמת.

הבחירה לצלם את הסרט בשחור-לבן דווקא היא אמירה קולנועית ואמנותית חזקה מאוד, היא יוצרת מעין מסמך, מניפסט, אך מוסיפה נדבך על תחושת הניכור. ברור שניכור, שאפיין את תקופת הקורונה, היה אחד מהאפקטים שהבמאי רצה להשרות עלינו, תחושה של כבדות. מצד אחד הבחירה הזאת יוצרת עניין, אך היא מוסיפה לריחוק שעלול הצופה לחוש ברמה הרגשית מהסרט עצמו.

העלילה, בסופו של דבר, היא פשוטה, יש בה משהו מאוד ארצי, וכמובן, משהו שמוכר לכל אחד מאיתנו. כולנו חווינו את הקורונה וסממניה, כולנו חווינו את ההפגנות נגד השחיתות ונגד ביבי, גם אם לא כולם נסעו לבלפור או לקחו חלק אקטיבי במחאה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מתקופת הקורונה בישראל.

זהו בהחלט סרט מעניין וחשוב. אותי הוא לא הצליח לסחוף ברמה הרגשית, וברור לי שדרור קרן מסוגל היה להביא לכך, עם בימוי קצת שונה. בשורה התחתונה, כמסמך על קורותינו בתקופה שכיום נראית קצת פחות מטלטלת ממה שאנחנו עוברים כרגע, אך חשובה מאוד בהיסטוריה המתהווה שלנו. האם כרמי העיתונאי מת בסוף, כתוצאה מפשע שנאה כנגדו כעיתונאי שביטא את דעתו הפוליטית, זוהי שאלה שנותרת פתוחה, ומצביעה על האלימות, השנאה והפילוג בעם ישראל. פילוג שלצערנו לא באמת הלך לעולמו, והוא ממשיך, כפי שהמחאה ממשיכה.

חקנים / שחקניות דרור קרן  אילנית בן יעקב  ג'יטה מונטה  יהושע סובול  כרמל בין  חיים זנאתי

במאי/ת רוני ניניו

סרט | טור פרידה | Seret.co.il