טקס פתיחת המכביה ה 22

ממגרש חול בתל אביב ועד האורות של טדי: מחשבות על פתיחת המכביה ה־22

בשנת 1932, שש עשרה שנים לפני הקמת המדינה, התקיימה בתל אביב המכביה הראשונה. 390 ספורטאים בלבד הגיעו אליה מ־14 מדינות. איש לא העלה בדעתו אז שמפעל הספורט הקטן יהפוך במשך השנים לאירוע הספורט היהודי הגדול בעולם ולאחד מאירועי הספורט הגדולים המתקיימים בישראל.

שלוש שנים מאוחר יותר כבר נערכה המכביה השנייה. חלק מן הספורטאים היהודים שהגיעו אליה מאירופה לא חזרו לבתיהם עם סיום התחרויות ונשארו בארץ ישראל. עבורם, המכביה הייתה הרבה יותר מתחרות ספורט. היא הייתה גם שער כניסה לחיים חדשים בארץ שהייתה אז עדיין חלום בהתהוות.

מאז עברו כמעט מאה שנים. מדינה קמה, מלחמות פרצו והסתיימו, דורות התחלפו, אבל המכביה נשארה. בכל ארבע שנים מגיעים לכאן יהודים מכל העולם כדי לרוץ, לשחות, לקפוץ, לנצח ולהפסיד, אבל גם כדי לפגוש ישראל שלא דרך מסכי הטלוויזיה.

המכביה ה־21 שנערכה בשנת 2022 הייתה הגדולה בתולדות המשחקים. יותר מעשרת אלפים ספורטאים הגיעו מכשמונים מדינות, והאצטדיון בטדי התמלא בכשלושים אלף צופים בטקס הפתיחה.

המכביה ה־22 שנפתחה השבוע בירושלים היא כבר סיפור אחר לגמרי.
המלחמה, הדחייה בשנה והחששות הביטחוניים הותירו את חותמם. במקום יותר מעשרת אלפים משתתפים הגיעו השנה כ־8,000 ספורטאים מכ־55 מדינות שיתחרו ב־45 ענפי ספורט שונים, למעלה מאלפיים מהם מישראל. ועדיין, גם המספרים המצומצמים הללו הופכים את המכביה לאירוע הספורט השני בגודלו בעולם מבחינת מספר המשתתפים, אחרי המשחקים האולימפיים עצמם.

כשהלב מתחיל לשיר בספרדית

הרגע המרגש ביותר עבורי בכלל התרחש לפני שהגענו לטדי.
באזור ההתכנסות, בדרך להסעות לאצטדיון, חלפה על פני קבוצת נערים מאורוגוואי. הם שרו, צחקו, התחבקו והיו מלאי התרגשות של מי שנמצאים בתחילתה של הרפתקה גדולה.
הם היו כל כך מקסימים שהלב פשוט גדל והתרחב.

יש משהו מרגש במיוחד בלראות בני נוער שעשו דרך של אלפי קילומטרים כדי להגיע לכאן דווקא עכשיו, לישראל של 2026. ישראל שאחרי שבעה באוקטובר, רגע אחרי המלחמה עם איראן, אחרי החדשות הבלתי נגמרות.

לרגע קצר שכחתי את כל זה וראיתי רק חבורה של נערים ששרים בדרך לטקס פתיחה.
אולי זה בעצם כל הסיפור של המכביה.
מכביה קטנה יותר, ואולי גם אמיצה יותר

לעומת טקסי פתיחה של מכביות קודמות, אי אפשר היה להתעלם מכך שהאצטדיון לא היה מלא לגמרי.
היו מושבים ריקים פה ושם, יציעים שנראו פחות צפופים מהרגיל, ואווירה מעט אינטימית יותר מזו שהורגלנו אליה בעבר.

האמת היא שאפשר להבין את זה.
לא מעט הורים ברחבי העולם לא רצו לשלוח את ילדיהם לאזור מלחמה. אנחנו חיים כאן את השגרה שלנו, מתלוננים על הפקקים וחוזרים מהר מאוד לחיים רגילים, אבל מבחוץ ישראל עדיין נראית אחרת לגמרי.

מי שפותח מהדורת חדשות בפריז, בניו יורק או במלבורן אינו רואה את בתי הקפה המלאים או את חוף הים בתל אביב. הוא רואה טילים, מלחמות וכותרות אדומות.
דווקא משום כך, עצם העובדה שאלפי ספורטאים החליטו לעלות על מטוסים ולהגיע לכאן היא אולי ההישג הגדול הראשון של המכביה הזאת, עוד לפני שחולקה אפילו מדליה אחת.

המצעד שתמיד מצליח לרגש

יש דברים שפשוט עובדים בכל פעם מחדש.
מצעד המשלחות הוא אחד מהם.
הגיעו כמה משלחות גדולות, אלה שתמיד ממלאות את הדשא בגלים של צבע ודגלים. ארצות הברית, צרפת וארגנטינה הביאו איתן מאות משתתפים, קהל גדול והרבה מאוד אנרגיה.

המשלחת האמריקאית היא הגדולה ביותר אחרי הישראלית. היא מונה בדרך כלל יותר מאלף ספורטאים, מאמנים ואנשי צוות, מספר שהיה מספיק לה כדי להיחשב למשלחת מכובדת גם במשחקים אולימפיים.

אבל דווקא המשלחות הקטנות הן אלו שתופסות את הלב.
יש משהו מרגש במיוחד במדינה שנכנסת עם שני ספורטאים בלבד. לפעמים אפילו אחד. אדם אחד שצועד לבדו על המסלול ומייצג קהילה שלמה שנמצאת אלפי קילומטרים מכאן.

השנה הופיעה אפילו משלחת מהפיליפינים.

אם מישהו היה אומר לי לפני עשרים שנה שיש קהילה יהודית פעילה מספיק בפיליפינים כדי לשלוח משלחת למכביה, כנראה שהייתי מרימה גבה.
אבל זה בדיוק הקסם של האירוע הזה. בכל פעם מחדש הוא מזכיר עד כמה הסיפור היהודי מפוזר בעולם בדרכים שקשה לדמיין.

פירוטכניקה מרשימה וזיכרונות פרטיים

הריקודים היו יפים.
השירים היו יפים.
הפירוטכניקה צבעה את שמי ירושלים וההפקה הייתה מרשימה ומלוטשת.
אבל אם להיות כנה, פחות התרגשתי מזה.
אולי משום שלכל אחד יש את המכביה הפרטית שלו.
שלי הייתה במכביה קודמת, כאשר הבת שלי וחברותיה לסטודיו רקדו על הבמה כחלק מטקס הפתיחה.
קשה מאוד להתחרות ברגע שבו את מחפשת אלפי פנים על הבמה ולפתע מזהה אחת שאת מכירה טוב יותר מכל אחת אחרת בעולם.
מאותו רגע כל מופע אחר כבר מתמודד עם זיכרון בלתי אפשרי לנצח.
וזה בסדר.
לא כל טקס פתיחה צריך להיות הטקס הכי מרגש שהיה אי פעם.
לפעמים מספיק שהוא יהיה פשוט יפה.

ואז מגיע הרגע שבו נזכרים איפה אנחנו חיים
ואז הגיע "יזכור".
פתאום המסכים התמלאו בפניהם של החטופים שנרצחו, של החיילים שנפלו ושל מי שלא יזכו לראות את המשחקים האלה.
גם משפחת ביבס הייתה שם.
ולפתע השתנתה האווירה באצטדיון כולו.
יש מדינות שבהן טקס פתיחה הוא רק חגיגה.

אצלנו זה אף פעם לא רק חגיגה.
גם בערב של מוזיקה, זיקוקים וספורט, הזיכרון יושב בשורה הראשונה ומבקש את מקומו.
אנחנו מדינה שחוגגת ובוכה כמעט באותה נשימה.
מדינה שמדליקה לפיד ומדליקה גם נר זיכרון.
מדינה שבה אפילו אירוע ספורט בינלאומי אינו מצליח, ואולי גם אינו רוצה, להתנתק ממה שמתרחש מחוץ לאצטדיון.

והיו הנאומים.
לבסוף העברת הלפיד המסורתית.
עוד טקס פתיחה הגיע אל סיומו.
האורות כבו, האנשים החלו לזרום אל מחוץ לטדי, והספורטאים חזרו לכפר המכביה ולבתי המלון, כדי להתכונן לדבר שלשמו הגיעו מלכתחילה.
להתחרות.

תם הטקס.
משחקי המכביה ה־22 נפתחו.
אולי קטנים יותר, אולי צנועים יותר, אולי עם פחות דגלים ופחות קהל ביציעים.
אבל השנה, יותר מבכל מכביה אחרת שזכורה לי, עצם קיומם מרגיש כמו ניצחון בפני עצמו.