טרילוגיית הטרגדיות של בית אדיפוס בהבימה

הטרילוגיה "הטרגדיות של בית אדיפוס"  מאת סופוקלס מורכבת משלושה מחזות – "אדיפוס המלך", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה". ניתן לצפות בטרילוגיה ברצף או לראות כל הצגה בנפרד.

בשנתיים האחרונות אנחנו מקבלים שפע של אדיפוסים ואנטיגונות בתיאטראות השונים, ברפרטוארי ובפרינג', וכל אחד מהאדיפוסים הוא שונה במהותו ובדרך בה הוא מוצג, וכך גם אנטיגונה. חלק מההצגות קרובות יותר לקלאסיקה, אחרות עושות מודרניזציה למחזה ולדמויות, מתמקדות בקווי עלילה ובמאפייני אישיות שונים. המסרים הבסיסיים הם דומים בעיני: האופי האנושי, בתנאים של מלחמה ואיום על הדמוקרטיה, לא השתנה לאורך ההיסטוריה, והקונפליקטים הבסיסיים נותרו בעינם. יש לנו מה ללמוד על עצמנו, על המנהיגים, על הדחפים והיצרים האנושיים שמובילים אותנו לחורבן. זאת, מן הסתם, הסיבה לשפע האדיפוסים והאנטיגונות בתיאטראות הישראליים כיום.

מרט פרחומובסקי, הבמאי של הטרילוגיה, אחד ממובילי הפרינג' הישראלי שיש לו תרומה גדולה להתפתחות התרבות בארץ בתחומי התיאטרון והקולנוע, מביא לנו את אדיפוס השלם של סופוקלס. שלוש הצגות נפרדות שמתכנסות לשלם אחד, שמוביל אותנו דרך תהליכים עלילתיים שיש בהם דגשים על זוויות הראייה השונות, של השתנויות וקיבעון של דמויות, ועל תהליכים שמתרחשים בחברה דרך הראייה האינדיווידואלית, אך בסופו של דבר אנחנו רואים את התמונה הרחבה: איך הורסים מנהיגים מושחתים, בעלי ראייה צרה של האינטרסים הפרטיים שלהם, מדינות וחברות.

הבאת הטריולוגיה בשלמותה זהו אתגר אדיר, שמצריך יצירתיות רבה, ירידה לפרטים ועבודה עם שחקנים על הצגת דמויות שעוברות שינויים בתקופות שונות של חייהן. מרט נקט פתרון מעניין: הוא החליף חלק מהשחקנים מהצגה להצגה. זה ניכר במיוחד בדמותו של אדיפוס. אדיפוס הצעיר, שמגולם על ידי תובל שפיר, הוא המנהיג המאוהב עד כלות באשתו הטרייה, יוקסטה, שמולך בבטחה עד שהוא מגלה את האמת: שהרג את אביו ושכב עם אמו, ואפילו התחתן עימה וילד עמה ילדים. את אדיפוס המבוגר מגלם אמיתי קדר, שמביא לנו אדיפוס מובס, עייף, אך עדיין בעל היבריס שאינו מוכן להרפות מקנאותיו ושנאותיו, עד מותו הטראגי. הבחירה להחליף שחקנים, שמתאפשרת עקב החלוקה לכמה הצגות נפרדות, מביאה עימה ערך מוסף רב ואינה מבלבלת את הצופה.

שחקנית מרכזית אחרת, היא תמר אלקן מאושר שעוברת מתפקיד יוקסטה החושנית והאוהבת לתפקיד אנטיגונה המיוסרת, שהיא הציר המרכזי בעלילת ההצגה השלישית שנושאת את שמה. עם זאת, השחקן שגונב את ההצגה הוא ללא ספק פרופ' גד קינר קיסינגר, נביא הזעם תרסיאס, שמתנבא, וצודק בנבואותיו הקשות והקודרות. הוא מגלם, בדמותו המרשימה, את הקול שנותן לנו את האמיתות הקשות, העירומות והחשופות על חיינו ועל הסכנות האורבות לבני האדם, בעיקר מההיבריס שלהם ומהעיוורון בו הם לוקים בגלל הצרכים והרצונות האנושיים הפחותים. בסופו של דבר, יש מחיר לשלם על כל אלה, והוא גדול וכואב.

יחד עם נאמנותו של מרט לסופוקלס, יש אלמנטים שונים אשר מביאים אותנו לראות את תקופתנו מבצבצת, ואת הקשר החזק שיש בין המתרחש על הבמה, כביכול לפני אלפי שנים, ולמעשה, הקשרים לנעשה כאן ועכשיו, בחברה הישראלית כיום. מנהיגים עם ראייה מוטה, קצרת טווח, מדינה שמנוהלת על ידי אינטרסים צרים, כפי שמדגים קריאון, שתפש את השלטון אחרי אדיפוס, הפגיעה בדמוקרטיה ובחופש הבחירה והדיבור, שהוא הנושא הגדול שמדגימה לנו אנטיגונה, שמורדת בצו המלך כדי לקבור את אחיה שהמלך מצווה להשאיר את גופתו בשדה, מאכל לחיות טרף. המחיר ליחיד, שאופיו נפגע ומתעוות, הוא גבוה, המחיר לחברה גבוה עוד יותר. זהו אבדן ערכים מוחלט בתוך עיוורון של כניעה לסמכות שרירותית.

התלבושות העכשוויות, התפאורה המינימליסטית, התאורה, כל אלה מסמנים לנו כי הדמויות היווניות שנמצאות במסגרת זמן מוקדמת לנו באלפי שנים, הן למעשה דמויות עכשוויות. קל לנו לראות בהן את העולם המודרני, הן אינן משדרות לנו ריחוק ושפה גבוהה וזרה, אלא מדברות את שפתנו, למרות המנהגים השונים, האמונה באלים והמיקומים הגיאוגרפיים השונים, וזאת אחת מגדולות הטרילוגיה הזאת.  לצד זה, עבודת התנועה והכוריאוגרפיה מוסיפות אנרגיה לתוכן, וצובעות את ההצגה בצבעים וניואנסים מעניינים נוספים.

זוהי הפקה מעניינת, נועזת, וחדשנית בגישתה. מרט פרחומובסקי נאמן למקור, אך בה בעת, מצליח ליצור אדיפוס, אנטיגונה וקריאון שיש להם רלוונטיות לימינו.

שחקנים: תובל שפיר, תמר אלקן מאושר, ערן בוהם, אמיתי קדר, גד קינר קיסינגר, ניבה אלוש, בן ילין, רע דשא. 

מאת סופוקלס;  תרגום: אהרן שבתאי;  בימוי: מרט פרחומובסקי 

במאית שותפה ומעצבת תנועה: לירון דינוביץ;  תפאורה ותלבושות: מריה בוטוסובה;  מוזיקה: בעז ברקת;  הפקה: הילה גרוברמן; הדרכת טקסט ושפה: בהט קלצ'י.

לפרטים נוספים:

הטרגדיות של בית אדיפוס, חלק ראשון: אדיפוס המלך – הבימה