ראשית נאחל לנועה הצלחה רבה בניהול תיאטרון הסימטה, מרכז הפרינג' העירוני של תל אביב, תפקידה החדש בו היא החליפה את עירית פרנק שניהלה את התיאטרון במשך 26 שנים.
נועה הייתה המנהלת האמנותית של צוותא כשנתיים עד לכניסתה לתפקידה זה. בנוסף לכך עלתה לאחרונה הצגה שביימה בתיאטרון החאן: 'מי שסוכתו נופלת'.
נועה: "תפקיד המנהל האמנותי של צוותא עבר לעומר בולנז'ר ואני מאוד שמחה על כך שהוא נכנס לתפקיד. צוותא היה הבית שלי במשך שנים רבות, העליתי על במת צוותא 2 את כל ההפקות הראשונות שלי כיוצרת עצמאית וקיבלתי שם במה לכל דבר שחלמתי להעלות. נתנו לי מקום לטעות בו. אני מקווה להיות הבית הזה ולהמשיך את הנדיבות הזאת לאמנים ואמניות חדשים בסימטה".
"התיאטרון הישראלי נמצא בשנים האחרונות בתהליך מתמשך של שינוי והתאמה למציאות חדשה", מעידה נועה.
לצד המוסדות הרפרטואריים הגדולים פועלת סצנת פרינג' פעילה, דור חדש של יוצרים מבקש את מקומו, והמערכת כולה מתמודדת עם שאלות על מודלים של פיתוח יצירה, תנאי עבודה, תחלופה בניהול ויחס למציאות החברתית והטכנולוגית.
בתוך השדה הזה פועלת נועה שכטר, כיוצרת, מחזאית ומנהלת שמכירה היטב את שני צידי המערכת: העצמאי והמוסדי.
בשיחה על מצב התיאטרון בישראל היא מתארת מערכת יצירתית ותוססת, אך גם כזו שלדבריה זקוקה לשינויים מבניים כדי להמשיך להתחדש.
אחת הסוגיות המרכזיות שמעסיקות אותה היא מצבה של המחזאות המקורית. לדבריה, למרות שמדובר באחד היסודות החשובים של תיאטרון חי, בישראל כמעט אין מסלולים מסודרים שמטפחים כותבים בתוך התיאטראות עצמם.
“אחת ההשפעות שאני רוצה לראות היא פיתוח של מחזאות מקורית ישראלית,” היא אומרת. “אין לזה התייחסות מספיק רחבה בתיאטרון. כמעט אין מסלולי פיתוח שבהם תיאטרון מגדל כותבים, וזה צריך לקרות בכל תיאטרון.”
מבחינתה, התמיכה בכותבים אינה יכולה להתחיל רק בשלב שבו המחזה כבר גמור. היא צריכה להיות חלק מהתהליך הראשוני של היצירה.
“צריך שזה יהיה חרוט על הדגל,” היא מוסיפה. “לתת לכותבים תשלום מהיום הראשון מהפגישה הראשונה. לא להגיד להם תכתבו עוד דראפט ועוד דראפט ורק אחר כך נראה אם נלווה אתכם. התיאטרון צריך להגיד לכותב: אנחנו רוצים ללוות אותך מהיום הראשון.”
לדבריה, המציאות כיום פועלת לרוב בכיוון ההפוך. “בדרך כלל אומרים לכותבים: תכתבי ותשלחי. אם זה ימצא חן בעינינו אולי ניתן ליווי אמנותי.”
במקום זאת היא מציעה מודל אקטיבי יותר, שבו התיאטרון עצמו יוזם את תהליך הכתיבה ומגדיר תחומי עניין. “התיאטרון צריך להגיד לכותב: קודם כל אנחנו מאמינים בך היוצר. אנחנו רוצים לפתח אותך. וליצור שקיפות לגבי החומרים שתיאטרון מבקש להעלות בעונות הקרובות. לייצר דיאלוג עם הכותב ולא להנחית עליו בקשות. כך מייצרים את הקול הבא ואת הדור הבא של יוצרים שיש להם קול מעניין.”
שכטר חוותה לאחרונה תהליך עבודה שונה במסגרת עיבוד למחזה “מי שסוכתו נופלת” בתיאטרון החאן, תהליך שהיא מתארת כדוגמה למה שיכול לקרות כאשר המערכת מאפשרת פיתוח יצירה. “קיבלתי תמיכה דרמטורגית וכספית מהרגע הראשון,” היא מספרת. “כל הזמן היו לי קריאות עם שחקנים לאורך כל התהליך." העבודה כללה גם ליווי מקצועי אינטנסיבי.
“הדרמטורג שלי ירון אדלשטיין קיבל תשלום מראש וכך היה פנוי להיפגש איתי שלוש פעמים בשבוע. יכולתי להתרכז בכתיבת המחזה.” לדבריה, האפשרות לעבוד בתנאים כאלה מאפשרת ליוצר להתמסר באמת לתהליך. “זו הרגשה טובה שחסרה בדרך כלל. צריך מסלולי פיתוח כאלה. אני מקווה להצליח לעשות מסלול כזה בתיאטרון הסימטה.”
השיחה על פיתוח יצירה מובילה גם לשאלה על מקומו של הפרינג' בתוך מערכת התיאטרון הישראלית. במשך שנים נתפס הפרינג' כמרחב ניסיוני יותר, שבו יוצרים יכולים לפעול מחוץ למסגרות הגדולות אך גם בתנאים כלכליים מצומצמים בהרבה.
שכטר רואה בו חוליה משמעותית בהתפתחות של יוצרים צעירים. “זה לדעתי גם תפקיד הפרינג'. הכול יושב על כסף ועל אפשרויות כלכליות. צריך לייצר מסלולים כאלה שמפתחים יוצרים ומכינים אותם בפרינג' לרפרטוארי.”
מבחינתה, אם מערכת כזאת תפעל באופן עקבי, היא יכולה ליצור רצף מקצועי ברור יותר בין שני העולמות. “זה יכול להיות דבר מדהים בעיניי וחייבים לעבוד יחד.”
נושא נוסף שמעסיק אותה הוא שאלת הניהול האמנותי בתיאטראות. בשנים האחרונות מתרחשים חילופי הנהגה בכמה מהמוסדות המרכזיים, תהליך שמעלה שאלות על משך הקדנציה ועל הדרך שבה המערכת מטפחת מנהלים לעתיד. שכטר סבורה כי תחלופה היא מרכיב חשוב בבריאותה של מערכת תרבותית.
“מאוד חשוב שתהיה תחלופה מסודרת בניהול תיאטראות,” היא אומרת. “צריך לדעת מה האנד גיים של הדבר הזה.” לדבריה, מעבר לשאלה כמה זמן צריך להישאר בתפקיד, יש צורך גם בתהליך מסודר שמזהה ומפתח מנהלים חדשים. “צריך להיות מסלול של איתור הדור הבא של המנהלים בתיאטראות. צריך להיות פיתוח לדור חדש.”
מנקודת מבטה כיוצרת, הנושא הזה נוגע גם לשאיפות מקצועיות ארוכות טווח. “אם אני רוצה לנהל את הבימה בעוד כעשור צריך להתוות לי את הדרך, להכין אותי לזה. לטפח אותי ועוד יוצרים ויוצרות עבור תפקידים ניהוליים כאלה" היא אומרת.
לדבריה, מודל של העברת ידע והכשרת מנהלים כבר יושם במידה מסוימת לדוגמא במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר. “התחלופה שלי ושל תמר קינן הייתה חשובה. עשינו את התפקיד ארבע שנים וידענו לטפח את הדור הבא.” במסגרת הזאת, היא מספרת, מנהלי הפסטיבל הבאים כבר קיבלו הזדמנות ללמוד את העבודה תוך כדי תהליך. “חן גרטי ותום חודורוב יעשו כמובן בפסטיבל כראות עיניהם. אבל עבדנו איתם. הם היו הועדה האמנותית שלנו, ביימו ויצרו בפסטיבל ונתנו להם את הכלים שלנו לניהול הפסטיבל.” לדבריה, תהליך כזה חשוב במיוחד משום שחילופי הנהגה יוצרים לעיתים שינוי משמעותי בכיוון האמנותי.
“כשמתחלפת הנהלה אומנותית יש ערבוב מחדש,” היא אומרת. לכן, לדעתה, חשוב שמנהלים חדשים יקבלו ליווי מקצועי לפני כניסתם לתפקיד. “צריך לדעת שיש מערך שלם שמלווה את המנהלים לקראת התפקיד החדש שלהם.”
בתוך הדיון הזה עולה גם השאלה מהו בעצם תפקידו של מנהל אמנותי. בישראל, רבים מהתיאטראות מנוהלים בידי במאים מרכזיים, אך שכטר מציעה לחשוב מחדש על המודל הזה. “כיום המנהל האומנותי הוא הבמאי הגדול,” היא אומרת.
“אני חושבת שמנהל אומנותי צריך להיות אוהב אדם, בעל ראיה רחבה של המערכת ואיש תיאטרון ולא הבמאי הראשי.” מניסיונה, התפקיד האמיתי של מנהל אמנותי אינו בהכרח ליצור את ההצגות המרכזיות בעצמו אלא ליצור מערכת שמטפחת יוצרים ויוצרות אחרים.
“התפקיד של המנהל האומנותי הוא להביא את הבמאים והבמאיות החדשים ולטפח אותם בליווי צמוד ומכבד כדי לאפשר לעוד קולות להגיע לתיאטרון.”
הדיון המבני בתיאטרון מתחבר גם לשאלת הקשר בין היצירה למציאות החברתית והפוליטית שבה היא נוצרת. “התיאטרון משתנה מאוד,” אומרת שכטר. “הוא מאוד מושפע מהמצב.” לדבריה, תיאטראות רבים מנסים לשמור על קשר עם מה שקורה סביבם. “הוא מדבר ומשתדל להיות עם יד על הדופק.” לצד זאת, התיאטרון ממשיך להעלות גם יצירות קלאסיות, שלעיתים מקבלות משמעות חדשה בהקשר עכשווי.
“המחזמר קברט כיום בקאמרי הוא מאוד אקטואלי, והוא נותן את התחושה של מה שעלול לקרות לנו,” היא אומרת. מבחינתה, זהו אחד הכוחות המרכזיים של התיאטרון: היכולת להגיב למציאות בזמן אמת. “התיאטרון חי וקיים והוא מתקיים בגלל שהוא מעניין ומגיב למצב.”
עם זאת, היא מזכירה כי התיאטרון אינו רק זירה פוליטית או ביקורתית. הוא גם מקום של בידור. “התיאטרון הוא המראה של החברה,” היא אומרת, “אבל נכון שיש וצריך להיות גם אסקפיזם.”
גם בצוותא, שם נהלה שכטר את תחום התיאטרון בשנתיים האחרונות לדבריה, מתקיים ניסיון לשלב בין סוגי יצירה שונים. “בצוותא הקו האומנותי שטיפחנו שילב בין אלמנט יותר בידורי כמו 'שושי בחלל' או 'פימה ג'קסון ולהקתו' והצגות מאוד דרמטיות שנוגעות בשכול ובאובדן כמו ‘התחנה האחרונה’.”
אחד התחומים שבהם עולם התיאטרון נדרש להסתגל למציאות חדשה הוא הזירה הדיגיטלית. הרגלי הצפייה של קהל השתנו, והחשיפה ליצירה עוברת פעמים רבות דרך רשתות חברתיות. “צריך להיות בתקשורת עם מה שקורה מסביב,” אומרת שכטר. “אני רואה בלוגרים שעושים סרטוני טיקטוק וגם הקאמרי והבימה למדו להשתמש בזה.”
לדבריה, העבודה עם מדיה חברתית הפכה לחלק בלתי נפרד מפעילותם של מוסדות תרבות. “סושיאל זה משהו שצריך לדעת לעשות. איך לעשות, מה לעשות ובאיזה תזמון.” גם בפרינג', היא אומרת, אי אפשר להתעלם מהתחום הזה. “גם בפרינג' צריך ללמוד את זה.”
בהפקה חדשה של תיאטרון קליפה אותו נהלה אדמיניסטרטיבית בחודשים האחרונים למשל, מושקעים משאבים משמעותיים בשיווק דיגיטלי. “אנחנו שמים המון כסף על שיווק ממומן ועל סושיאל.” מבחינתה, מדובר בידע מקצועי שצריך להילמד כבר במסגרת ההכשרה האקדמית של יוצרים. “זה צריך להיות אחד השיעורים שמלמדים היום איך לשווק את עצמך.”
הפער בין ההכשרה האמנותית לבין המציאות המקצועית מורגש לדבריה גם בתחום הכלכלי. יוצרים צעירים רבים, היא אומרת, אינם מכירים את מנגנוני התמיכה שמאפשרים להפיק יצירה. “הרבה יוצרים יוצאים מאוד מבולבלים.” היא עצמה חוותה זאת בתחילת דרכה.
“כשאני יצאתי כיוצרת עצמאית לא ידעתי בכלל על הקריטריונים של משרד התרבות.” כיום היא פוגשת את השאלות הללו אצל סטודנטים. “אני רואה הרבה הצגות של סמינר הקיבוצים, והסטודנטים שואלים אותי שאלות כמו כמה פעמים הצגה צריכה לרוץ כדי לקבל תמיכה.”
לדבריה, קיימות אפשרויות שונות למימון יצירה, החל בקרנות כמו מפעל הפיס וקרן רבינוביץ ועד לתמיכות שנתיות. “צריך להתכונן לזה וצריך ללמוד לחשוב בראש עסקי,” היא אומרת. “צריך לדעת מהם הקריטריונים ולמי לפנות.”
עם זאת, לדבריה, גם המערכת עצמה זקוקה לעדכון. “צריך לעשות גם שינוי בקריטריונים עצמם. יש דברים שלא השתנו משנות השמונים.” חלק מהדיון הזה קשור גם לתנאי העבודה של יוצרים בפרינג'.
“בפרינג' יוצרים מקבלים איש טכני וזה מהלך בסיסי,” היא אומרת, אך מוסיפה כי לדעתה נדרשות הטבות נוספות. “אנחנו רוצים יותר מזה. לתת ליוצרים עצמאיים יותר הטבות כמו אחסון תפאורה וחדרי חזרות שניתנים חינם.”
לדבריה מתקיימת כיום עבודה בנושא, אם כי המציאות הביטחונית והכלכלית מקשה על קידום שינויים רחבים. “נורא קשה בתקופה כזאת לקדם תהליכים כאלה תחת מלחמה,” היא אומרת, אך מוסיפה כי מדובר בתהליכים הכרחיים. “אלה שינויים שחייבים לעשות אותם והם יהיו אפקטיביים לעשור או שניים קדימה.”
בתוך המערכת הזאת, הפרינג' ממשיך לשמש נקודת מוצא עבור יוצרים רבים. “אני חושבת שתיאטרון הפרינג' צריך להיות השער לרפרטוארי,” אומרת שכטר. היא מזכירה דוגמאות ליוצרים שעשו את הדרך הזאת. “מתן אמסלם עשה דרך מהפרינג' לקאמרי.”
גם היא עצמה עברה מסלול דומה. “גם אני עשיתי מסע ואני מרגישה שזה קורה.” יחד עם זאת, היא מדגישה כי אין כיום מסלול קבוע שמוביל מיוצר עצמאי למוסדות הגדולים. “צריך לדעת להיות במקום הנכון בזמן הנכון.” ובכל זאת, לדעתה חשוב שיוצרים ידעו שיש יעד שאליו ניתן לשאוף. “הרפרטוארי נותן תנאים, תקציבים ואמונה שרואים אותך.”
הדרך לשם, היא אומרת, דורשת גם הכנה מקצועית. כאשר היא פוגשת סטודנטים בשנה השלישית ללימודיהם, היא מדברת איתם על הצורך להכיר את המערכת שאליה הם נכנסים.
“יוצרים באים לתיאטרון עם מחזה מבלי להכיר את הרפרטואר של התיאטרון,” היא אומרת. לעיתים הם מגיעים לפגישה עם מנהל אמנותי מבלי לדעת אם היצירה שלהם מתאימה לקו האמנותי שלו. “הם מגיעים לפגישה עם מנהל אומנותי שהם לא יודעים אם המחזה שלהם מתאים לו.” לדבריה, גם התיאטראות יכולים להקל על המצב אם יהיו פתוחים יותר לגבי סוגי היצירה שהם מחפשים.
סוגיה נוספת שעולה בשיחה היא מקומן של נשים בשדה התיאטרון. שכטר מציינת כי בשנים האחרונות ניתן לראות שיפור מסוים, במיוחד בתיאטראות הפועלים בתל אביב.
“יש שינויים במסגרת שיתוף הפעולה עם עיריית תל אביב ולכן בתיאטראות התל-אביביים השינוי מאוד נוכח,” היא אומרת. עם זאת, היא מדגישה כי מדובר בתהליך שצריך להתרחב. “זה צריך לקרות בכל התיאטראות בארץ.”
לדבריה, בפרינג' כבר ניתן לראות מספר גדול של יוצרות ובמאיות. במסגרת עבודתה בפסטיבל תיאטרון קצר, למשל, הושם דגש מיוחד על שילוב נשים כיוצרות. “התעקשנו להביא נשים יוצרות ולא היינו צריכות לחפש מתחת לאדמה.” עם זאת, היא מציינת כי לעיתים שמות של יוצרות עדיין אינם מוכרים מספיק במערכת הרחבה. “כשדיברנו עם מנהלים אומנותיים אחרים הזכרנו שמות של יוצרות חשובות והם לא ידעו במי מדובר.” מבחינתה, גם כאן נדרש מאמץ מוסדי לזיהוי ולטיפוח קולות חדשים.
בסופו של דבר, השיחה עם שכטר מציירת תמונה מורכבת של עולם התיאטרון בישראל: מערכת יצירתית, מגוונת ודינמית, אך גם כזו שמתמודדת עם אתגרים מבניים משמעותיים. פיתוח מחזאות מקורית, יצירת מסלולים ליוצרים צעירים, חיזוק הקשר בין פרינג' לרפרטוארי, עדכון מנגנוני התמיכה והכשרת דור חדש של מנהלים אמנותיים.
כל אלה, לדבריה, הם חלק מאותה מערכת שמבקשת להמשיך להתחדש. ובמרכזה עומד התיאטרון עצמו, שממשיך להשתנות יחד עם החברה שבתוכה הוא פועל.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
