יום המזל שלי: מי יודע מה באמת טוב לו?

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מביטים במה שיש לאחרים ומשוכנעים שהם זכו במה שאנחנו החמצנו. נדמה לנו שאילו בחרנו אחרת, התחתנו עם אדם אחר, קיבלנו החלטה שונה או הלכנו בעקבות הזדמנות שנקרתה בדרכנו, חיינו היו טובים יותר. אנחנו משווים את המציאות שלנו לתמונה שאנחנו מציירים לעצמנו על חייהם של אחרים, ושוכחים שלכל בחירה יש מחיר ולכל אפשרות נוצצת יש גם צדדים שאיננו מכירים. לפעמים נדרשת טלטלה של ממש כדי שנבין שהחיים שמהם ביקשנו להימלט היו טובים יותר מכפי שחשבנו.

הקומדיה ״יום המזל שלי״ בתיאטרון בית ליסין יוצאת מהרעיון המוכר הזה ומעניקה לו מנגנון בימתי משעשע: גיבור שאינו מרוצה מחייו מקבל הזדמנות לבחון שוב ושוב כיצד היו נראים חייו אילו המזל היה מתגלגל לכיוון אחר. מתחת למעטפת הקלילה והקומית מסתתרות שאלות פסיכולוגיות ופילוסופיות על אושר, קנאה, עושר, בחירה ויכולתנו להעריך את מה שכבר נמצא בידינו.

״יום המזל שלי״, ששמו המקורי בצרפתית הוא Mon jour de chance, נכתב בידי שני מחזאים צרפתים, פטריק האודקור וז׳רלד סיבלייראס. ההפקה המקורית עלתה בתיאטרון פונטיין בפריז ב־17 בספטמבר 2024, בבימויו של ז׳וזה פול, ובתפקיד הראשי הופיע גיום דה טונקדק.
המחזה זכה להכרה מקצועית בצרפת והיה מועמד לשני פרסי מולייר לשנת 2025.

אילו יכולנו להתחיל מחדש

במרכז העלילה עומד גבר שאינו שבע רצון מחייו. חברו התחתן עם האישה היפה והעשירה שבה הוא עצמו חשק, ואילו הוא נותר נשוי לאישה אחרת. הוא מגיע לביתו של החבר, שנישא לאישה שבה רצה הגיבור, ובמפגש הזה נפתחת שוב ושוב האפשרות לדמיין מציאות חלופית.

קוביית מזל היא המכשיר שבאמצעותו נבחנות האפשרויות. הגיבור מתייחס להטלה קודמת כאילו היא שהביאה עליו את גורלו הלא רצוי: הוא קיבל את האישה שלא רצה ואיבד את זו שבה חשק. כעת, בכל הטלה נוספת, חייו משתנים והמציאות נפתחת מחדש. מה שנראה בתחילה כהזדמנות לתקן את הטעות הופך למסע שבו כל אפשרות חדשה מביאה עמה גם בעיות, אכזבות ומחירים משלה.

החזרה לנקודת ההתחלה היא אחד המרכיבים המעניינים במבנה ההצגה. אותה סיטואציה מוכרת מקבלת בכל פעם משמעות אחרת, בהתאם לשינוי שחל בגורלו של הגיבור. הקהל מזהה את נקודת המוצא, אבל הפרטים משתנים, והפער בין מה שהיה לבין מה שיכול היה להיות נעשה למקור של הומור וגם של מחשבה.

האם באמת היינו מאושרים יותר אילו בחרנו אחרת? האם האישה שבה חשק הגיבור הייתה הופכת אותו לאדם מאושר? האם עושר חומרי, יופי ומעמד הם ערובה לחיים טובים? ההצגה אינה מסתפקת בתשובה פשוטה. היא נותנת לגיבור להתנסות באפשרויות השונות, עד שהוא מגלה שהחיים שמהם ביקש להימלט היו אולי טובים יותר מכפי שהעריך.

כשמה שיש לנו הופך למה שחסר

אחת התובנות הפסיכולוגיות המרכזיות העולות מן ההצגה היא הנטייה האנושית להתמקד במה שחסר לנו, במקום להכיר בערכו של מה שכבר יש לנו. אנחנו מתרגלים במהירות למציאות חיינו. מה שפעם נראה לנו הישג או מתנה נעשה מובן מאליו, ואילו מה שנמצא אצל האחרים נראה פתאום מושך ומפתה.

ההשוואה הזאת אינה בהכרח הוגנת. אנחנו מכירים היטב את הקשיים שלנו, אבל את חייהם של אחרים אנחנו רואים לעיתים קרובות מבחוץ. אנחנו מבחינים בבית היפה, בזוגיות שנראית מוצלחת, בכסף או במעמד, אבל איננו יודעים בהכרח מה מסתתר מאחורי הדלת הסגורה. גם כאשר נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה היינו רוצים לשנות בחיינו, אין לנו דרך לדעת כיצד הבחירה האחרת הייתה מתפתחת לאורך זמן.

הגיבור של ״יום המזל שלי״ מקבל הזדמנות חריגה לבחון את ההנחות שלו במציאות. הוא אינו מסתפק בפנטזיה על חיים אחרים, אלא חווה את תוצאותיה. בכל פעם שהוא מקבל אפשרות חדשה, מתברר שהחלופה אינה פתרון קסם. היא משנה את נסיבות חייו, אבל אינה מבטיחה לו את האושר שהוא מחפש.

כאן נמצאת אחת מנקודות החוזק של הקומדיה. הרעיון אינו מוצג באמצעות נאום מוסרני, אלא דרך מצבים קומיים והסתבכויות שמאפשרים לקהל לצחוק על הגיבור, ובה בעת לזהות בו משהו מעצמו. הרי מי מאיתנו לא שאל את עצמו לפחות פעם אחת מה היה קורה אילו היה בוחר במסלול אחר?

ההצגה מזכירה לנו שגם ההחלטות שנראות בדיעבד שגויות הן חלק מהחיים שיצרנו. לא תמיד אפשר לדעת מראש מהי הבחירה הנכונה, ולעיתים רק לאחר שאנחנו מתנסים באפשרויות אחרות אנחנו מבינים את ערכה של המציאות שממנה ביקשנו להתרחק.

מהו עושרו האמיתי של אדם?

לצד השאלות על זוגיות ועל בחירות אישיות, ההצגה עוסקת גם במושג העושר. מה הופך אדם לעשיר? האם מדובר בכסף, ברכוש ובמעמד חברתי, או שמא בתחושת הסיפוק שלו מחייו? האם אפשר להיות עשיר מבחינה חומרית ולחוש עני, או לחיות בצניעות ולהרגיש שיש לנו די והותר?

הגיבור מביט בחברו ורואה את מה שנדמה לו כפסגת ההצלחה: האישה שבה חשק, הבית והאפשרויות הכלכליות. אלא שהעושר החיצוני אינו בהכרח מעיד על עושר פנימי, והדברים שנראים מרחוק כערובה לאושר אינם מבטיחים אותו. בכל שינוי של גורלו נבחנת מחדש גם מערכת הערכים שלו, והקהל מוזמן לשאול את עצמו אם הוא מודד את חייו לפי מה שיש לו או לפי מה שיש לאחרים.

זהו גם דיון בשאלת המציאות עצמה. האם נסיבות החיים הן שקובעות אם נהיה מאושרים, או שהאושר תלוי במידה רבה באופן שבו אנחנו מפרשים את נסיבות חיינו? אין ספק שלמציאות החיצונית יש השפעה. כסף, ביטחון, יחסים ואפשרויות בחירה משפיעים על איכות החיים. אבל ההצגה מצביעה על הפער שבין תנאי החיים לבין התחושה הפנימית שלנו כלפיהם.

אדם יכול לקבל את מה שרצה ולגלות שהדבר אינו מספק אותו. הוא יכול לאבד דבר שנראה לו חסר חשיבות ולגלות עד כמה היה משמעותי. לפעמים אנחנו מבינים את ערכו של דבר רק כשהוא כבר אינו בידינו. במובן הזה, קוביית המזל אינה רק אביזר עלילתי. היא מייצגת את הפנטזיה האנושית שלפיה אפשר לשנות את המציאות באמצעות מהלך אחד, בלי לשלם מחיר ובלי להתמודד עם השלכות בלתי צפויות.

קובי פרג׳ מוביל, האנסמבל מדייק

קובי פרג׳ מצוין בתפקיד המרכזי. הוא מוביל את המנגנון הקומי של ההצגה ומצליח להחזיק את רצף השינויים ואת המצבים המשתנים בלי לאבד את הקשר של הקהל לדמות. תפקידו דורש תגובות מדויקות למעברים בין המציאויות, והמשחק שלו תורם לקצב ולבהירות של המהלך הבימתי.

עם זאת, ההצלחה אינה נשענת על שחקן אחד בלבד. התפקיד המרכזי שלו אינו עומד בפני עצמו, אלא נשען על עבודת אנסמבל משובחת של חמשת השחקנים: קובי פרג׳, יובל ינאי, יעל וקשטיין, עדי גילת ודור אלמקייס. שיתוף הפעולה ביניהם מדויק, והתזמון הקומי מאפשר לסיטואציות להתפתח בלי להכביד על הקצב. בקומדיה המבוססת על חזרות, שינויים והבדלים בין מצבים דומים, יש חשיבות מיוחדת ליכולת של השחקנים לפעול יחד, לזהות את נקודת השינוי ולשמור על חדות גם כאשר הסיטואציה חוזרת.

העבודה הקבוצתית היא חלק מהותי מהחוויה. הקומדיה אינה נשענת רק על משפטים מצחיקים או על תגובות מוגזמות, אלא על האופן שבו השחקנים בונים את המצבים, מגיבים זה לזה ומייצרים את ההבדלים בין גרסה אחת של המציאות לאחרת. בזכות שיתוף הפעולה הזה, החזרה על נקודת המוצא אינה נעשית מייגעת, אלא מאפשרת לבחון בכל פעם מחדש את השינוי שחל בגורלו של הגיבור.

תפאורה שיש בה יותר ממה שנראה לעין

התפאורה של זאב לוי תורמת למבנה ההצגה ולתחושת המעבר בין המצבים. הבית אינו משמש רק רקע להתרחשות, אלא חלק מן העולם שהגיבור מבקש לבחון מחדש. היציאה אל הגינה מרחיבה את המרחב הבימתי ומאפשרת להתרחשויות מסוימות להתקיים מחוץ למוקד המבט הישיר של הצופה.

יש בכך עניין בימתי, משום שלא כל מה שמתרחש חייב להיות מוצג במלואו לעיני הקהל. חלק מהפעולות מתרחשות מחוץ לטווח הראייה, או נותרות סמויות, והמרחב ממשיך להתקיים גם כשאיננו רואים את כולו. הבחירה הזאת מעניקה לתפאורה ממד נוסף, מעבר לתפקידה המעשי, ומשתלבת במבנה שבו המציאות משתנה שוב ושוב, אך נקודת ההתחלה נותרת מוכרת.

גם המוזיקה והתאורה משתלבות במכלול הבימתי ומסייעות ליצירת עולם קומי אחיד. הבימוי של משה נאור שומר על קצב ועל בהירות, שני מרכיבים חיוניים בהצגה שבה שינוי קטן בנסיבות עשוי להוביל לשרשרת של תוצאות.

אלי ביז׳אווי: התרגום כחלק מהיצירה

הנוסח העברי של אלי ביז׳אווי משתלב היטב באופי הקומדיה. בתרגום של מחזה קומי, המשימה אינה מסתכמת בהעברת המשמעות של המשפטים משפה אחת לאחרת. יש חשיבות רבה לקצב הדיבור, למצלול, לאופן שבו משפט נבנה ולרגע שבו מגיעה התגובה המצחיקה. בדיאלוגים קומיים, הבדל קטן בניסוח עשוי להשפיע על התזמון ועל האפקט.

ההצגה נשענת על רצף של מצבים משתנים ועל תגובות מהירות, ולכן השפה הבימתית צריכה להישאר טבעית וברורה גם כשהעלילה מסתבכת. התרגום מאפשר למנגנון הקומי לפעול בעברית, בלי להפוך את הדיאלוגים למכשול בין השחקנים לקהל.

המזל נמצא בעיני המתבונן

״יום המזל שלי״ היא קומדיה קלילה, אבל אינה מסתפקת בהצחקה. היא משתמשת ברעיון פשוט יחסית כדי לעסוק בשאלות שמעסיקות בני אדם מאז ומעולם: האם אנחנו יודעים מה טוב לנו, האם אפשר להפריד בין אושר לבין נסיבות החיים, ועד כמה אנחנו מושפעים מן ההשוואה לאחרים?

החזרה לנקודת ההתחלה מעניקה להצגה את המפתח הרעיוני שלה. אחרי שהגיבור בוחן אפשרויות אחרות, הוא מגלה שהגורל המקורי שלו לא היה בהכרח אסון. דווקא ההתנסות בחלופות מלמדת אותו להעריך את מה שהיה בידיו מלכתחילה. אין פירוש הדבר שעלינו לקבל כל מצב חיים בלי לנסות לשנותו, או שכל מה שיש לנו טוב בהכרח. הרעיון מורכב יותר: לפני שאנחנו ממהרים לקבוע שחיינו היו טובים יותר אילו בחרנו אחרת, כדאי לזכור שגם לאפשרות האחרת יש מציאות משלה, עם יתרונות וחסרונות שאיננו יכולים לצפות מראש.

קוביית המזל מבטיחה לגיבור את האפשרות להתחיל מחדש, אבל אינה מבטיחה לו אושר. בכל הטלה נפתח פתח למציאות אחרת, ובכל מציאות מתברר מחדש שהחיים אינם מסתכמים בפרט אחד שבו אנחנו מקנאים. בסופו של המסע, הגיבור לומד להביט אחרת בחייו המקוריים. זהו אולי המסר המעניין ביותר של ההצגה: לפעמים המזל אינו משתנה, אלא האופן שבו אנחנו מבינים אותו.

מאת: פטריק האודקור וז׳רלד סיבלייראס
נוסח עברי: אלי ביז׳אווי
בימוי: משה נאור
תפאורה: זאב לוי
תלבושות: ארנה ברנט
מוזיקה: אלעד פרץ
תאורה: מתן פרמינגר
קרבות במה: אורי בוסתן
עוזרת במאי: נועה בן ארי
משתתפים: קובי פרג׳, יובל ינאי, יעל וקשטיין, עדי גילת ודור אלמקייס
צילום פוסטר: פיני סילוק