מאי 13, 2026
יערי כיהנה כפרופסור בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם גם שימשה כראש החוג, ומחקריה התמקדו בשלושה צירים עיקריים: הדרמה הקלאסית היוונית, התיאטרון הצרפתי המודרני, והתיאטרון הישראלי. היא הציעה מודל היסטוריוגרפי חדשני שביקש לבחון את התיאטרון העברי לא רק כצומח מתוך הוויה מקומית, אלא כחלק מרצף עולמי השואב ממקורות קלאסיים.
סיום חייה של נורית יערי היה טרגי ועורר דאגה רבה בציבור ובקרב קהילת האמנים. באוקטובר 2025, לאחר שליוותה את בעלה לבית החולים איכילוב, היא נעלמה. המשטרה והציבור פתחו בחיפושים נרחבים אחריה, ותמונתה ממצלמות האבטחה פורסמה בכלי התקשורת. לאחר כשבוע של חוסר ודאות, בבוקר ה-3 בנובמבר 2025, היא אותרה בחיים כשהיא במצב רפואי שהצריך טיפול. למרבה הצער, למרות הטיפול שקיבלה, היא נפטרה שישה ימים לאחר מכן, ב-9 בנובמבר 2025, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-78.
פרופ' ערן נוימן, דיקאן הפקולטה לאמנויות, פתח את יום העיון בתיאור הקושי לתפוס את העדרה של נורית, במיוחד לאור נסיבות מותה. הוא נזכר בהליכותיה הנעימות במסדרונות בניין מקסיקו ובשיחות האישיות שקיימו על תיאוריות תיאטרון ועל המסורות הקלאסיות שממשיכות להדהד בתיאטרון העכשווי.
נוימן התמקד בספרה "בין ירושלים לאתונה" (2018), וציין כי יערי הדגימה בו פרדוקס היסטורי מרתק: התיאטרון הפך למוסד חשוב בתרבות הציונית המתהווה, כאשר התיאטרון היווני שימש כאחד ממקורות ההשראה היסודיים והמרכזיים ביותר.
לפי נוימן, הקשר בין אוניברסליות למורשת ישראלית הלך והתפתח דרך התנועה שבין אתונה לירושלים, בין היסטוריה לחוויה תיאטרונית עכשווית. הוא זיהה בדבריה של יערי קשר עמוק בין התזה התרבותית שלה לבין עולם האדריכלות, תחום התמחותו של נוימן, בכך שהיא בנתה מבנה רעיוני המאכלס את הזהות הישראלית.
נוימן הביע דאגה מכך שכיום היהדות הופכת ליותר אתנוצנטרית ופחות אוניברסלית, מגמה העומדת בסתירה לחזונה של יערי, שראה בתיאטרון מקום של פתיחות למורשת עולמית רחבה.
תרומתה הגדולה ביותר לחקר התיאטרון הישראלי הייתה דרך ניתוח יצירותיהם של נסים אלוני וחנוך לוין. היא ערכה קובצי מאמרים מכוננים על השניים והקדישה ספרים לניתוח שפת הבמה שלהם.
יערי לא הסתפקה בעברית; היא נחשבה ל"שגרירה" של הדרמה הישראלית בעולם, ובמיוחד בצרפת, שם פעלה רבות לתרגום והפצה של מחזות חנוך לוין, בליווי מאמרים פרשניים שחשפו את עומק יצירתו לקהל הבינלאומי. ביום העיון הוזכר כי הערכה אליה הייתה כה גדולה, עד שחנוך לוין, שנודע בקנאותו לפרטיות עבודתו, אפשר לה לקרוא טיוטות של מחזותיו עוד בשלבי הכתיבה.
המושב השני של יום העיון, בהנחיית פרופ' דפנה בן-ישראל, העמיק במושג המורשת שנותרה לאחר לכתה של יערי ובמערכת היחסים המורכבת שניהלה עם הממסד התיאטרוני.
פרופ' דורית ירושלמי הציגה ניתוח נוקב המבוסס על הספר "תיאטרליה" מאת עידו סתר, שהיה תלמידה של יערי. הספר, המתפקד כסאטירה על שדה התיאטרון המקומי, חושף את "הברגים במערכת" הכפופים לשיקולי כסף, סוכני תרבות ואינטרסים רפרטואריים.
ירושלמי טענה כי בתוך רשת סבוכה זו של תלות, פעלה יערי כחוקרת ודרמטורגית שסירבה להיכנע לתכתיבים המקובלים.
מורשתה של יערי הוגדרה במושב זה כ"מורשת של שלילה במובן הפרודוקטיבי". אין מדובר בשלילה צינית או סרקסטית, אלא בהתעקשות חסרת פשרות על אמת אמנותית וזעם על הבינוניות הפושה בתיאטרון המרכזי.
יערי ראתה בתיאטרון מרחב של התנגדות: זירה אזרחית שחייבת לעורר מחשבה ולא רק לספק בידור מרגיע. עבורה, הטרגדיה היוונית סיפקה את "זירת הפעולה" האידיאלית, שכן היא מאלצת את הקהל להתמודד עם מורכבות וכאב מבלי למהר לסגור אותם בפתרונות קלים.
עיקרון יסודי שהנחילה לסטודנטים שלה היה כי הביצוע אינו של ידע אלא של אמנות, והיא ראתה בטרגדיה מצפן אתי ופדגוגי המאפשר להסתכל בסתירות הקיום.
פרופ' שמעון לוי, לשעבר ראש החוג ומנהל פסטיבל עכו, הרחיב על תפיסת הסבל במחקריה של יערי. הוא התייחס למאמר שפרסמה יערי על "הבכיינים והתחבולות המטה-תיאטרוניות" (בספר על חנוך לוין שערכו יחד), וציין כי עבורה, התיאטרון המודע לעצמו נושא בחובו אמת מלכותית והתעלות. לוי הדגיש כי יערי זיהתה אצל חנוך לוין את העיקרון הדרמטי שלסבל אין שום משמעות חיצונית. הוא עומד בפני עצמו כגרעין היצירה. מחשבה זו מחברת ישירות בין מחזות הזוועה של הטרגדיה העתיקה לדרמה המודרנית של לוין, כשהיא מעלה שאלות קיומיות על מהות האלוהים והסבל האנושי.
לפי לוי, השקפתה של יערי על התיאטרון הייתה אחוזה בהתלהבות אמיתית, אך גם באחריות מוסרית כבדה. היא האמינה כי הצופה הצופה בזוועה על הבמה לוקח בה חלק, ולכן לאמן יש אחריות כלפי הקהל וכלפי המוסר.
יערי ביקרה בחריפות במאים המעדיפים לחקות מודלים מחו"ל, מארצות הברית ולונדון, במקום ליצור יצירה מקורית וחדשנית שנושאת את הסבל המקומי.
היא ראתה בניסים אלוני ובחנוך לוין דוגמאות מופתיות לאמנים שהצליחו ליצור שפה מקורית כזו. מורשתה, אם כן, אינה רק במה שלימדה, אלא באופן שבו היא דרשה מתלמידיה ומעמיתיה להמשיך לכתוב וליצור מתוך מחויבות עמוקה לאמת האמנותית.
במושב הפתיחה של יום העיון לזכרה של פרופ' נורית יערי, הציג פרופ' גד קינר-קיסינגר, מהדמויות המרכזיות בחקר התיאטרון בישראל, ניתוח נוקב ומעורר מחשבה על מצבו של התיאטרון הממסדי המקומי.
בעוד שיום העיון עסק במורשתה של יערי כגשר לטרגדיה הקלאסית, קינר-קיסינגר בחר להפנות את המבט אל מה שהוא מכנה "דרמטורגיה של מסכתות": מגמה אמנותית שלדידו מסמנת את התחמקותו של התיאטרון הישראלי מעימות אמיתי עם השברים הפוליטיים של החברה.
מרכז הטיעון של קינר-קיסינגר התמקד ב"מורשת רבין" כפי שהיא משתקפת על הבמות. הוא טען כי בניגוד למבנה הטרגי הקלאסי, הדורש עומק של דמויות וקונפליקט מוסרי קורע לב, המופעים שנוצרו בעקבות רצח רבין, דוגמת "ילדי הנרות" (1998) או "הם יורים גם ביונים" (2001), לקו בריקנות. לדידו, מופעים אלו לא בנו עלילה דרמטית, אלא הציגו "אני קולקטיבי" שטוח, שבו המשתתפים משמשים כניצבים במיצג המבקש לייצר איחוי קרעים מלאכותי באמצעים מסחריים.
קינר-קיסינגר החריף את ביקורתו כשהתייחס למחזמר "מי שחלם", אותו הגדיר כבעל עלילה המזכירה טלנובלה המבצעת מניפולציה על סמלים בניסיון מדומה לייצר אחדות לאומית. בהסתמכו על דברי המבקר מיכאל הנדלזלץ, הסביר פרופ' קינר כי האסתטיקה של ה"מסכת" הפכה לכלי טיוח חברתי; היא שוקעת בנוסטלגיה המייצרת תחושה מזויפת ש"כולנו קורבנות וכולנו אשמים", ובכך פוטרת את החברה מהתבוננות נוקבת באחריותה לשבר.
הוא קשר דברים אלו ישירות לעבודתה של נורית יערי, שסקרה בספרה את הצגות הטרגדיה והקומדיה בישראל עד שנת 2016. קינר-קיסינגר ציין בדאגה כי מאז אותה שנה, התיאטרון הישראלי כמעט ולא העז להעלות הפקה אותנטית של קלאסיקות כגון "אדיפוס המלך". רוב הניסיונות היו גרסאות אנגלו-אמריקאיות מודרניסטיות שנותרו חיצוניות למהות הטרגית, כאשר יוצא הדופן היחיד שצוין לחיוב הוא מרט פרחומובסקי, שעבודתו, טרילוגית אדיפוס, נתפסה כאותנטית.
לסיכום דבריו, הזכיר קינר-קיסינגר את המקרה של המחזאי מוטי לרנר, שכתב מחזה פוליטי על רצח רבין שזכה להצלחה בחו"ל אך לא מצא "קונה" בישראל. דוגמה זו שימשה אותו כדי להדגיש את הפער הכואב בין החזון של נורית יערי, תיאטרון של אמת, התעלות ואחריות מוסרית, לבין המציאות של תיאטרון המעדיף להסתתר מאחורי מסכתות נוחות של איחוי מדומה
מושב זה נפתח בעדותה המפורטת והמרגשת של ד"ר שלומית שלגו-איגר, שביקשה להאיר את דמותה של נורית יערי כמורה וכמחנכת לדורות של אנשי תיאטרון. שלגו-איגר תיארה זיכרון חושי עז של יערי עומדת על במת אולם פסטליכט, ללא אמצעי הגברה, מצגות או עזרים טכנולוגיים.
היא עמדה במרכז הבמה ובכוח המילה בלבד בראה עבור תלמידיה את אתונה העתיקה; היא תיארה את טקס בחירת הזוכים בדיוניסיה הגדולה, את שיטת ההגרלות, את השימוש בחרסים ובקדים, ואת המבנה הפוליטי של אסיפות העם ובתי המשפט.
שלגו-איגר, שהחלה כסטודנטית של יערי בתואר הראשון והמשיכה כמתרגלת וכעוזרת מחקר, ציינה כי עם פרישתה של נורית, היא זכתה לרשת ממנה את קורס המבוא לתולדות התיאטרון ביוון ורומא.
לדברי שלגו-איגר, המורשת שקיבלה מיערי היא מורשת של אי-סגירת פערים. בעוד שהנטייה המקובלת בהוראה היא לנסות לגשר על הפערים שבין הדרמה העתיקה לתיאטרון העכשווי, או בין אתונה לתל אביב, יערי בחרה להשאיר את הפערים הללו פתוחים.
היא ראתה בפער נקודת מוצא חינוכית שנועדה להביא את הסטודנטים למצב של קריאה פעילה והקשבה דרוכה לטקסט. יערי לימדה את הטרגדיה היוונית כשיעור אזרחי לכל דבר, תוך שהיא מדגישה שוב ושוב את כובד האחריות המוטל על הגיבור הטרגי, על המנהיג, ועל האזרח המגיע לצפות במופע.
שלגו-איגר ציינה כי בשלוש השנים האחרונות, כאשר ההווה הישראלי הסוער מאיים להתפרץ אל תוך הכיתה, הלימוד על דמוקרטיה ברוחה של נורית הופך להכרחי ודחוף יותר מאי פעם, למרות חוסר הנוחות שהוא מעורר.
פרופ' שרון אהרונסון-להבי, הרחיבה בדבריה בנושא חשיבות הלימוד של היסטוריית התיאטרון כמפתח להבנת שאלת הזהות הישראלית.
היא הסבירה כי העלאה של כל מחזה היא למעשה דרך שבה אנו משתמשים בדמיון תרבותי כדי להבין "תרבות אחרת", וכי התובנות הללו נעות ללא הרף בין ה"שם ואז" לבין ה"כאן ועכשיו". אהרונסון-להבי הדגישה כי המערכת היחסים המורכבת בין הפקולטה לבין מוסדות התיאטרון בארץ היא חלק בלתי נפרד ממורשתה של יערי.
בהמשך המושב, פרופ' יאיר ליפשיץ, ראש החוג לתיאטרון ותלמיד מובהק של יערי, הציג תזה מרתקת המשלבת בין הטרגדיה למדרש היהודי.
הוא הסביר כי התובנה המרכזית שקיבל מנורית היא שהטרגיקונים היווניים היו למעשה פרשנים; הם לקחו מיתוסים קדומים ועיבדו אותם מחדש כדי להתעמת עם הדילמות של ה"פוליס" (המדינה) בזמנם.
כך למשל, הבחירה של אוריפידס להציג את מדיאה כרוצחת ילדיה היא פרשנות רדיקלית שנועדה לשרת משמעות חדשה. ליפשיץ מצא הקבלה עמוקה בין פעולה זו לבין פרקטיקת המדרש ביהדות, הרחבת סיפור המקרא מתוך רצון לחנך ולייצר טקסט משמעותי להווה.
הוא סיכם כי מורשתה של יערי מלמדת אותנו לספר את הסיפור מחדש מתוך העבר, כדי להבין את הדילמות של חיינו כיום.
כדי להעמיק במורשתה המעשית של פרופ' נורית יערי ז"ל, נפרק את הפאנל המסכם, "בימוי (בעקבות) קלאסיקה היום", לפרטיו המרתקים ביותר. דיון זה, שנערך בהנחיית ד"ר רותי אבליוביץ', היווה את נקודת השיא של יום העיון, שכן הוא תרגם את התזות האקדמיות של יערי לשפת הבמה החיה דרך חוויותיהם של שלושה יוצרים בולטים שהיו תלמידיה או עבדו לצדה.
הבמאי והכוריאוגרף אריאל וולף, שביים בין היתר את "המלך אדיפוס", פתח את הפאנל בהסבר על מערכת היחסים הייחודית שנוצרת בין במאי עכשווי לבין מחזאי קלאסי שאינו נוכח.
עבור וולף, המפגש עם הקלאסיקה הוא כמו קבלת מחזה ממחזאי שלא ניתן לפגוש פנים אל פנים; ישנה "דרך סלולה" במחזה שיודעת לאן היא מובילה את הבמאי, אך מצד שני, המרחק בזמן מעניק חופש עצום להתייחס לתקופה הנוכחית שבה אנו חיים.
וולף הדגיש כי ב-25 השנים האחרונות שבהן הוא פוגש את הטרגדיה, היא משתנה ללא הרף בעיניו בהתאם לתקופה שבה הוא קורא אותה. עבורו, הקריאה בטרגדיה חייבת להיות "קריאה אחראית" המתייחסת ישירות לחיים
העכשוויים. הוא ציין כי כיום הטרגדיה עבורו אינה עוד מושג "נשגב" ומרוחק, אלא מערכת יחסים על-זמנית ואפילו "שק איגרוף" רעיוני שניתן להתעמת איתו.
בזיכרונותיו מנורית יערי, שאתה עבד כשהייתה דרמטורגית בתיאטרון החאן ובבית הספר ניסן נתיב, תיאר אותה וולף כ"פרפורמרית" של תיאוריה ופרקטיקה, הוא זכר במיוחד את יכולתה לברוא במילים, עוד בשלב ניתוח הטקסט על השולחן, את החוויה התיאטרונית השלמה שהיא מצפה לה.
עבור וולף, המורשת המרכזית של יערי הייתה הגשר שבנתה בין השכל לבין הכאוס; היא הצליחה להעביר רעיונות מורכבים בדרך שהשפיעה ישירות על המעבר מ"עבודת השולחן" לעבודה הפיזית בסטודיו.
הבמאית לילך דקל-אבנרי תיארה את המפגש שלה עם יערי כנקודת מפנה בקריירה האמנותית שלה. לאחר שלמדה בגרמניה וחוותה שם את הדרך שבה במאים שואלים שאלות נוקבות על טקסטים קלאסיים וקשריהם לעולם המודרני, היא חזרה לישראל והצטרפה לתוכנית "חקר הביצוע" שהובילה נורית יערי. דקל-אבנרי תיארה את התקופה הזו כ"מפץ גדול" שבעקבותיו קראה את כל הקלאסיקות והטרגדיות היווניות מחדש.
ההשפעה של יערי באה לידי ביטוי ביצירה "פרומתאוס הכבול" שהעלתה דקל-אבנרי בפסטיבל עכו. זו הייתה תגובה פוסט-דרמטית לקלאסיקה בשפה עכשווית לחלוטין: את תפקידו של פרומתאוס מילאה השחקנית לני שחף, שבאופן אירוני לא הייתה "כבולה" כלל, אלא נעה בין חדרים שונים במרחב ההצגה ושוחחה עם הקהל ועם המבקרים.
יצירה זו המחישה את המורשת של יערי: היכולת לקחת את הטקסט העתיק ביותר ולפרק אותו לכדי פעולה אמנותית חיה, מתריסה ורלוונטית, שאינה מסתפקת בייצוג היסטורי אלא מייצרת מפגש אנושי חדש.
היוצרת אוריין ליפשיץ הוסיפה רובד אישי ופוליטי לדיון, כשהסבירה כיצד המיתוסים והטקסטים הקלאסיים מכריחים את הבמאי להתעמת עם שאלות של כוח ושפה פוליטית. עבורה, הקלאסיקה היא כלי למציאת "גודל" ומשמעות באירועים שנראים לכאורה קטנים או אישיים.
ליפשיץ שיתפה בגלוי כי בתחילה המפגש שלה עם נורית יערי היה מורכב ומלווה בקשיים, אך בהמשך היא קיבלה ממנה גיבוי מקצועי מלא לביים מתוך האמת הפנימית שלה. כנפגעת תקיפה מינית, ליפשיץ מצאה בטרגדיה מרחב שבו ניתן לעבד טראומה ואמת כואבת לכדי יצירה בימתית בעלת תוקף. עדותה הדגישה פן חשוב במורשתה של יערי: המחויבות לאמת האמנותית של הסטודנט, גם כאשר היא נובעת ממקומות של כאב עמוק, והאמונה שהתיאטרון הוא המקום היחיד שבו ניתן להפוך את הסבל האישי לדיון אזרחי וקולקטיבי.
הפאנל המסכם המחיש כי נורית יערי לא הותירה אחריה רק מאמרים וספרים, אלא שפה חיה של עשייה. היוצרים בפאנל העידו כי הדרך שבה יערי לימדה וחקרה, דרך השלילה הפרודוקטיבית, הסירוב לבינוניות והתעקשות על אמת הפכה לחלק בלתי נפרד מה-DNA האמנותי שלהם.
היכולת שלה לראות בטרגדיה היוונית "מצפן אתי ופדגוגי" מאפשרת לבמאים כיום להמשיך וליצור יצירה מקורית וחדשנית.
כפי שעלה מדברי היוצרים, מורשתה של יערי מבטיחה כי התיאטרון הישראלי לא יהיה רק "חיקוי של לונדון", אלא מרחב אמיץ שנושא את הסבל המקומי ומתעלה מעליו דרך יצירה בעלת משמעות.
יום העיון ננעל בתחושה ברורה שהגשר שבנתה יערי בין אתונה לירושלים, ובין התיאוריה לפרקטיקה, ימשיך לשמש דורות של במאים ויוצרים בחיפושם אחר האמת על הבמה.
צילום סטילס: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©