כשקפקא אומר אנחנו, סטודיו רות קנר

העיסוק בקפקא, סופר יהודי  צ'כי, שנודע בעיקר בכתביו המתמקדים בתפישתו של האדם בעולם האבסורד, כבורג קטנטן במערכת מעוותת שאין לו סיכוי במלחמתו כנגדה, הוא תמיד מרתק. על אחת כמה וכמה כאשר מחברת לימודי העברית שלו נשלפת ממרתפי הספרייה הלאומית שלנו, לצד סיפורים קצרים ופרגמנטים, חלקים מסיפורים שלא הושלמו. במיוחד כאלה שנראה כמו מתארים בדיוק רב את תקופתנו. 'כשקפקא אומר אנחנו', שמה של ההצגה הוא כשמו של ספרה המסקרן של ויויאן ליסקה, מרצה וראשת המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת אנטוורפן. הספר עוסק ביצירותיו של קפקא והקשר בינן לבין תחושת הארעיות והתלישות של האינטלקטואלים היהודים באירופה.

רות קנר היא פרופסור בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ויש לה קבוצת תיאטרון משלה, שפועלת לשיטתה, על בסיס ניתוח טקסטים, עבודה על סיפורים קצרים וחומרים תיעודיים. את מחברת המילים שלמד קפקא קיבלה רות קנר במפתיע בספרייה הלאומית, אוצר בלום שנמצא בידיה וחיכה ליצירה הזאת.

חווית הצפייה באירוע שעוסק בקפקא המסקרן מתחיל בסיור בסטודיו, בו ניתן לראות הקרנות של חלקי טקסטים שקפים ועליהם מילים בעברית שקפקא למד, ואפילו ניקד, לעתים בצורות לא נכונות, ומאחור כתב על כרטיסיה את הפענוח, דווקא בגרמנית. למרות היותו צ'כי שנולד וגדל בפראג, קפקא יצר בגרמנית. השחקנים נעים בין הצופים ומספרים להם טקסטים. כשהשחקנים עולים על הבמה הריקה מתפאורה ואביזרים, הם מביאים את עצמם, ואת המילים. בתוך הסיפורים הקצרים שהם מציגים בפנינו, הם מדקלמים בשטף מילים בעברית, ותרגומם הגרמני, שקפקא למד בחריצות.

מרתק עד כמה הטקסטים של קפקא רלוונטיים לימינו. סיפוריו על הנוודים הפולשים, אשר מאיימים על עצם קיומם התרבותי והפיזי של בני המקום אליו פלשו מזכיר לנו את המתרחש בימינו, כאשר פליטים מציפים את אירופה ונוגסים במורשתם ובתנאי חייהם של המקומיים. גם הסיפור על התנים והערבים מזכיר לנו התרחשויות של ימינו, התרחשויות מבית.

'דומה, שזה ריב ישן-נושן; והוא ודאי טבוע בדם; ולכן אפשר שלא יוכרע אלא בדם'. זהו משפט מהיצירה 'תנים וערבים', משפט שקפקא כתב בשנת 1917, והוא רלוונטי כל כך לימינו, לצערנו.

סיפוריו של קפקא עוסקים במתח שבין קהילה לאינדיווידואל, ביכולתו של האדם הקטן לפעול בתוך החברה ועד כמה החברה בולעת אותו ואת צרכיו, אבל דווקא בסיפורים המובאים בערב זה יש מסרים חשובים נוספים, אשר אין לדעת עד כמה קפקא התכוון להם. כפי שמבהירה רות קנר, קפקא היה ונותר קופסא סגורה, גם אם לרגעים נראה שאנחנו מצליחים לפענח משהו משלו, אחרי רגע מתברר לנו שזוהי אשלייה, ואנחנו נותרים עם חוסר ההבנה, למה הוא התכוון באמת.

השחקנים מציגים בפנינו, בכישרון רב, את המילים ואת הסיפורים, בלי תפאורה ואביזרים, על במה חשופה (ואפילו מתחתיה) הם משתמשים בדיבור, במימיקה ובתנועות הגוף כדי להמחיש לנו את המסרים של הטקסטים של קפקא.

עבודת תיאטרון־דיבור מאת רות קנר ושחקניות קבוצת התיאטרון: שירלי גל, טלי קרק, סיואר עואד, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ' | עיצוב: כנרת קיש

כשקפקא אומר 'אנחנו' – קבוצת תיאטרון רות קנר (ruthkanner.com)

צילום וידיאו: בן ציון פומרצקי