נובמבר 11, 2026
כיצד הופכת חברה לדיקטטורה? כיצד הופכת הדרה לדבר שבשגרה, אדישות להסכמה, ושכנות רגילה לקהילה שבה אנשים הופכים לפתע לנרדפים? ומה קורה לילדים שמגלים יום אחד שחבריהם היהודים לכיתה כבר אינם שם?
ביצירה „להיות אחד מכם” מציגות סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט עבודה תיאטרונית דוקומנטרית המנתחת שאלות אלה מנקודת מבט מיוחדת: נקודת מבטם של ילדים.
במקום לספר את תולדות גרמניה הנאצית רק באמצעות האירועים הפוליטיים הגדולים והדמויות המרכזיות, ההצגה מפנה את המבט אל חיי היומיום: כיתות לימוד, חברויות, משפחות והחלטות קטנות שלעתים הכריעו בין חיים למוות.
הבסיס להפקה הוא עבודת תחקיר מרשימה. שתי היוצרות אספו ובחנו מסמכים מקוריים, עדויות אנונימיות של עדים לתקופה, ראיונות וזיכרונות היסטוריים. הן התייחסו גם לפרסומים ישנים שראו אור כבר בשנות החמישים, השישים, השבעים והשמונים, אך זכו לתשומת לב מועטה וחלקם נשכחו עם השנים. מתוך החומר הרב הזה נבחרו סיפורים שזוכים כעת לקול ולנוכחות מחודשת על הבמה.
החומר שנאסף יכול היה לספק תוכן לשעות רבות נוספות של תיאטרון. אולם ההחלטה להתמקד בסיפורי חיים מסוימים, ובעיקר בחוויותיהם של ילדים, מעניקה לערב נקודת מבט ברורה וממוקדת.
אחד הסיפורים המרגשים במיוחד הוא סיפורן של שתי ילדות שהתיידדו בתקופת השלטון הנאצי. אחת מהן יהודייה והשנייה אינה יהודייה.
הוריה של הילדה הלא-יהודייה אוסרים עליה להמשיך להיפגש עם חברתה היהודייה. אולם הילדה מתנגדת לאיסור וממשיכה לשמור על החברות ככל שהדבר מתאפשר.
לבסוף מבינים הוריה של הילדה היהודייה שהמצב נעשה מסוכן יותר ויותר. הם מצליחים לארגן לבתם מקום ברכבת הקינדרטרנספורט לאנגליה, וכך מצילים את חייה. עבור חברתה שנותרת מאחור, משמעות הדבר היא שאדם שהיה עד אז חלק טבעי ובלתי נפרד מחיי היומיום שלה נעלם לפתע מחייה.
גם חוויותיהם של ילדים יהודים בבתי הספר זוכות להתייחסות. באחת הסצנות, בכיתה שבה כל הילדים האחרים מצדיעים במועל יד במועל ההצדעה הנאצי, מבקשת גם ילדה יהודייה להצטרף אליהם. היא רוצה להיות כמו כולם, להשתייך ולהתקבל. בסצנה הזאת מתרכזת הטרגדיה של ילדות שבה אפילו הרצון הפשוט להיות חלק מהחברה הופך לחוויה כואבת.
ההצגה ממחישה גם עד כמה עמוקה הייתה חדירתה של ההדרה לחיי היומיום של היהודים. את הטלאי הצהוב שנכפה עליהם הם נאלצו לרכוש מכספם. עצם ענידתו הפכה אותם למטרה קלה להשפלה ולתקיפות ברחוב. מי שענד אותו היה חשוף לקללות, ליריקות ולאלימות פיזית, מבלי שיוכל לצפות להגנה ממשית מצד המשטרה. ההגבלות ההולכות וגוברות על חופש התנועה הפכו את חייהם של היהודים לבלתי נסבלים יותר ויותר.
אולם „להיות אחד מכם” אינה מסתפקת בתיאור גורלם של הנרדפים. חשובה לא פחות היא השאלה מה הייתה אחריותה של האוכלוסייה הגרמנית הלא-יהודית.
אחד הסיפורים עוסק בזוג גרמני שהתלונן על שכניו היהודים. ככל הנראה, מדובר היה בסכסוך יומיומי הקשור לגינה. טרוניה אישית הפכה להלשנה בפני השלטונות.
סיפור אחר מציג תגובה שונה לחלוטין. לאחר מותו של אדם קרוב, מחליטה אישה להפיץ יחד עם בעלה כרוזים נגד היטלר. שניהם משלמים בחייהם על מעשה ההתנגדות שלהם (זהו סיפור המעשה האמיתי שמונח בבסיס ספרו של הנס פאלאדה, 'לבד בברלין').
בין הסיפורים האלה נפרשת קשת רחבה של התנהגויות אנושיות: הסתגלות, אופורטוניזם, אדישות, הלשנה והתנגדות.
עם זאת, היו גם גרמנים שסייעו לנרדפים. הם הסתירו אותם, העניקו להם מחסה זמני, סייעו בהשגת מסמכים מזויפים או ארגנו את בריחתם אל מחוץ לגרמניה. הצלתו של אדם אחד בלבד דרשה לעיתים קרובות שיתוף פעולה של כמה אנשים. אדם אחד סיפק מקום מסתור, אחר דאג למסמכים, ואחרים סייעו בהמשך הדרך. נדרשה רשת שלמה של אנשים כדי לאפשר לאדם אחד לשרוד.
הרעיון שלפיו דרוש כפר שלם כדי להציל אדם אחד הוא אחד המסרים המרשימים ביותר של הערב. אנושיות הייתה אפשרית, אבל היא דרשה אומץ ונכונות להסתכן באופן אישי.
רובד אישי במיוחד נוסף להצגה באמצעות סיפורה של סבתה של אסטריד אנדרווייט. היא הייתה צעירה מאוד כאשר נכנסה להיריון. במהלך המלחמה עבדה בחנות. כאשר הגיע לשם איש מנגנון השלטון הנאצי וביקש להחרים סחורה לצרכים צבאיים, היא התנגדה.
היא טענה שהסחורה כבר נמכרה, אף על פי שלא כך היה. בכך העמידה את עצמה בסכנה ממשית. רק בזכות תמיכתו של הממונה עליה, שאישר בפני אותו איש את גרסתה, הצליחה להגן על עצמה.
הפרשה הזאת ממחישה שאומץ לב לא תמיד מתבטא במעשים פוליטיים גדולים. לפעמים הוא מתבטא בשקר שנועד להגן על אדם אחר, בהתנגדות או בסירוב לציית להוראה בלתי צודקת.
מבחינה אמנותית, ההפקה מרשימה במיוחד בעבודתה עם דמויות ובובות. סוזי קלאוס מפיחה חיים במגוון רחב של דמויות. הפעלת הבובות שלה מדויקת, רגישה ומלאת הבעה. הבובות אינן נראות כאביזרי במה בלבד, אלא מפתחות נוכחות עצמאית משלהן.
דווקא השימוש בבובות מאפשר ליצור קרבה מיוחדת אל הדמויות המוצגות. לעיתים קל יותר להזדהות עם דמות המגולמת באמצעות בובה מאשר עם שחקן בשר ודם המגלם דמות היסטורית. ההתמקדות במחוות, בתנועות ובפרטים הקטנים יוצרת השפעה רגשית ייחודית.
אסטריד אנדרווייט משלימה את העבודה בנוכחותה ובחיבור האישי שלה לסיפור המשפחתי. השילוב בין חומר דוקומנטרי, תיאטרון בובות וזיכרונות אישיים מעניק לערב ממד נוסף.
גם הקהל שנכח בהצגה היה עבורי מרשים במיוחד. לצד מבקרים מבוגרים ישבו באולם בני נוער בגילים 15 עד 17, שהגיעו יחד עם המורה שלהם. ההפקה מיועדת באופן רשמי לבני נוער מגיל 13 ולמבוגרים. העובדה שצעירים נחשפים בדרך הזאת להיסטוריה הגרמנית היא תרומה חשובה לתרבות הזיכרון.
במהלך הביקור העסיקה אותי גם השאלה עד כמה באמת מלמדים על השואה בבתי הספר בגרמניה.
הדברים ששמעתי על חוויותיהם של צעירים שונים ועל היקף לימודי ההיסטוריה שלהם הפתיעו אותי. כישראלי וכבן הדור השני לניצולי שואה, אינני מתבונן בנושא הזה ממרחק ניטרלי.
ההיסטוריה של השואה היא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. משום כך חשוב במיוחד בעיניי שנושאים כאלה לא יילמדו רק בכיתה, אלא יזכו לביטוי מוחשי גם באמצעות האמנות והתיאטרון.
מילה טובה במיוחד מגיעה גם לברוטפבריק עצמה. הבמה הקטנה שבווייסנזה, ובה כ-80 מקומות ישיבה בלבד, יוצרת אווירה אינטימית במיוחד. נוצרת בה קרבה בין הקהל ליוצרות, שקשה למצוא באולמות התיאטרון הגדולים.
ברוטפבריק היא הרבה יותר מבמת תיאטרון. זהו מרכז תרבות המשלב קולנוע, גלריה, תיאטרון, ספרות וגסטרונומיה, ומעניק מרחב חשוב במיוחד לסצנת האמנות העצמאית של ברלין. דווקא הפתיחות הזאת והמידות הצנועות של המקום הן שמעניקות לו את הקסם המיוחד שלו.
לאחר ההצגה הוזמנו הצופים לשוחח עם שתי היוצרות על ההפקה, על עבודת התחקיר, על הבובות ועל ההחלטות האמנותיות שקיבלו. השיחה התקיימה ללא לחץ של זמן ונמשכה כל עוד רצו בכך
המפגש האישי הזה היה מקסים וחשוב במיוחד. הוא אפשר להכיר מקרוב את העבודה שמאחורי ההצגה ולהבין טוב יותר כמה שעות של תחקיר, מחשבה ועבודה אמנותית הושקעו בה.
תודה אישית מיוחדת לשטפן קרייסיג, מנהל הבמה של הברוטפבריק. הוא תמיד זמין, תמיד מקסים, מסביר פנים ונכון לסייע. הפתיחות שלו כלפי אמנים, עיתונאים וקהל תורמת לכך שהברוטפבריק אינו רק מקום שבו מתקיימות הופעות, אלא מקום אמיתי של מפגש אנושי ותרבותי.
„להיות אחד מכם” היא יצירה דוקומנטרית מרגשת, חשובה ומבוססת על עבודת תחקיר יסודית. ההתמקדות בסיפורי החיים של ילדים הופכת את השלכותיה של ההדרה הנאצית למוחשיות במיוחד. עבודת הבובות המרשימה של סוזי קלאוס והרובד האישי שמביאה אסטריד אנדרווייט מעניקים להצגה שפה אמנותית ייחודית משלה.
בסופו של הערב נותרת בעיקר תובנה אחת: ההיסטוריה אינה מורכבת רק מהחלטותיהם של בעלי הכוח. היא מורכבת גם מהחלטותיהם של אנשים רגילים. מחברות שנמשכת למרות איסור. מהלשנה שנובעת מטינה אישית. ממקום מסתור שניתן לאדם נרדף ללילה אחד. ומהאומץ לומר לא.
אלה הן ההחלטות הקטנות שעשויות לקבוע אם אדם יישאר לבדו מול רודפיו או יזכה להינצל.
המלצתי: לכו לברוטפבריק. לא רק כדי לצפות בהפקה הזאת, אלא גם כדי להכיר את המקום המיוחד, את האווירה האינטימית ואת הפתיחות שבה מחברים כאן בין התיאטרון לקהל. „להיות אחד מכם” היא הצגה שמעוררת מחשבה, והסיפורים שבה אינם נשכחים במהרה.
– רעיון והפקה: סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט
– בימוי: אסטריד אנדרווייט
– דרמטורגיה ומשחק: סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט
– אנדרטה זמנית: שטפקה אמון
– בניית בובות: יהודית מלר
– ליווי הפרויקט ועיצוב תאורה: יאנה אופפרמן
– דרמטורגיה והנחיית שיח לאחר ההצגה: קתרין גוסס
– תודות: אולריקה האוסר ושטפקה אמון
הפקה של סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט. בתמיכת מחוז מיטה בברלין, המחלקה להשכלה ולתרבות, תחום האמנות, התרבות וההיסטוריה.
ברוטפבריק ברלין
Caligariplatz 1, 13086 Berlin
www.brotfabrik-berlin.de
צילומים: באדיבות היוצרות
Ein dokumentarisches Figurentheaterstück über Freundschaft, Ausgrenzung, Mut und die Verantwortung des Einzelnen während der NS-Zeit
Brotfabrik Berlin – Eine Produktion von Susi Claus und Astrid Endruweit
Wie wächst eine Gesellschaft in eine Diktatur hinein? Wie wird aus Ausgrenzung Normalität, aus Gleichgültigkeit Zustimmung und aus einer gewöhnlichen Nachbarschaft eine Gemeinschaft, in der Menschen plötzlich zu Verfolgten werden? Und was geschieht mit Kindern, die eines Tages feststellen müssen, dass ihre jüdischen Mitschülerinnen und Mitschüler nicht mehr da sind?
Mit „Einer von Euch sein“ präsentieren Susi Claus und Astrid Endruweit eine dokumentarische Theaterarbeit, die sich diesen Fragen aus einer besonderen Perspektive nähert: der Perspektive von Kindern. Statt die Geschichte des Nationalsozialismus ausschließlich anhand der großen politischen Ereignisse und der Täter zu erzählen, richtet die Inszenierung den Blick auf Schulklassen, Freundschaften, Familien und die kleinen Entscheidungen, die für einzelne Menschen über Leben und Tod entscheiden konnten.
Die Grundlage der Produktion ist eine bemerkenswerte Recherchearbeit. Die beiden Künstlerinnen haben Originaldokumente, anonymisierte Zeitzeugenberichte, Interviews und historische Erinnerungen ausgewertet. Dabei wurden auch ältere Veröffentlichungen berücksichtigt, die bereits in den 1950er-, 1960er-, 1970er- und 1980er-Jahren erschienen waren, aber wenig Aufmerksamkeit erhielten und teilweise in Vergessenheit gerieten. Aus diesem umfangreichen Material entstand eine Auswahl von Geschichten, die auf der Bühne wieder eine Stimme bekommen.
Das Material hätte zweifellos für viele weitere Stunden Theater gereicht. Die Entscheidung, sich auf bestimmte Lebensgeschichten und insbesondere auf die Erfahrungen von Kindern zu konzentrieren, verleiht dem Abend jedoch eine klare Perspektive.
Besonders bewegend ist die Geschichte zweier Mädchen, die sich während der NS-Zeit anfreunden. Eines der Mädchen ist jüdisch, das andere nicht. Die Eltern des nichtjüdischen Kindes verbieten ihrer Tochter, weiterhin mit ihrer jüdischen Freundin Kontakt zu haben. Doch das Mädchen widersetzt sich und hält an der Freundschaft fest, solange es möglich ist.
Schließlich erkennen die jüdischen Eltern, dass die Situation immer gefährlicher wird. Sie organisieren für ihre Tochter einen Platz auf einem Kindertransport nach England. Damit retten sie ihr das Leben. Für die zurückbleibende Freundin bedeutet dies, dass ein Mensch, der bis dahin selbstverständlich zu ihrem Alltag gehörte, plötzlich aus ihrem Leben verschwindet.
Auch die Erfahrungen jüdischer Kinder innerhalb der Schulen werden thematisiert. In einer Klasse, in der die anderen Kinder den Hitlergruß zeigen, möchte ein jüdisches Mädchen es ihnen gleichtun. Sie möchte dazugehören, so sein wie die anderen, akzeptiert werden. In dieser Szene verdichtet sich die Tragik einer Kindheit, in der selbst der Wunsch nach Normalität zu einer schmerzhaften Erfahrung wird.
Die Inszenierung vermittelt darüber hinaus, wie umfassend die Ausgrenzung jüdischer Menschen in den Alltag eingriff. Der vorgeschriebene gelbe Judenstern musste von den Betroffenen selbst bezahlt werden. Seine Sichtbarkeit machte Menschen auf der Straße zu einem leichten Ziel für Demütigungen und körperliche Angriffe. Wer ihn trug, konnte beschimpft, bespuckt oder geschlagen werden, ohne auf wirksamen Schutz durch die Polizei hoffen zu können. Die zunehmenden Einschränkungen der Bewegungsfreiheit machten das Leben jüdischer Menschen immer unerträglicher.
Doch „Einer von Euch sein“ beschränkt sich nicht auf die Darstellung der Verfolgten. Ebenso wichtig ist die Frage nach der Verantwortung der nichtjüdischen deutschen Bevölkerung.
Eine Geschichte erzählt von einem deutschen Ehepaar, das sich über seine jüdischen Nachbarn beschwert. Offenbar ging es um eine alltägliche Auseinandersetzung im Zusammenhang mit einem Garten. Aus persönlicher Verärgerung wurde eine Denunziation.
Eine andere Geschichte zeigt eine völlig andere Reaktion. Nach dem Tod eines nahen Angehörigen entschließt sich eine Frau gemeinsam mit ihrem Mann, Flugblätter gegen Hitler zu verbreiten. Beide bezahlen ihren Widerstand mit dem Leben.
Zwischen diesen Geschichten liegen unterschiedliche Möglichkeiten menschlichen Verhaltens: Anpassung, Opportunismus, Gleichgültigkeit, Denunziation und Widerstand.
Es gab jedoch auch Menschen, die Verfolgten halfen, sie versteckten, ihnen vorübergehend Unterkunft gewährten, gefälschte Papiere beschafften oder ihre Flucht ins Ausland organisierten. Die Rettung eines einzigen Menschen erforderte häufig die Zusammenarbeit mehrerer Personen. Einer stellte eine Unterkunft zur Verfügung, ein anderer organisierte Dokumente, weitere halfen bei der Weiterreise. Es brauchte ein ganzes Netzwerk, damit ein Mensch überleben konnte.
Der Gedanke, dass es ein ganzes Dorf braucht, um einen einzelnen Menschen zu retten, gehört zu den eindrücklichsten Botschaften dieses Abends. Menschlichkeit war möglich, aber sie verlangte Mut und die Bereitschaft, persönliche Risiken einzugehen.
Eine besonders persönliche Ebene erhält der Abend durch die Geschichte von Astrid Endruweits eigener Großmutter. Sie war noch sehr jung, als sie schwanger wurde. Während des Krieges arbeitete sie in einem Geschäft. Als ein Nationalsozialist erschien und Waren für militärische Zwecke beschlagnahmen wollte, widersetzte sie sich. Sie behauptete, die Waren seien bereits verkauft worden, obwohl dies nicht stimmte. Damit setzte sie sich einer erheblichen Gefahr aus. Erst durch die Unterstützung ihres Vorgesetzten, der ihre Darstellung bestätigte, konnte sie sich schützen.
Diese Episode zeigt, dass Mut nicht immer in großen politischen Gesten bestand. Manchmal war es eine Lüge, ein Widerspruch oder die Weigerung, sich einer ungerechten Anordnung zu unterwerfen.
Künstlerisch überzeugt die Produktion vor allem durch ihre Arbeit mit Figuren und Puppen. Susi Claus erweckt eine Vielzahl unterschiedlicher Figuren zum Leben. Ihre Puppenführung ist ausgesprochen präzise und ausdrucksstark. Die Figuren wirken nicht wie bloße Requisiten, sondern entwickeln eine eigene Präsenz.
Gerade die Verwendung von Puppen ermöglicht eine besondere Nähe zu den dargestellten Personen. Manchmal fällt es leichter, sich mit einer Figur zu identifizieren als mit einem realen Schauspieler, der eine historische Person verkörpert. Die Konzentration auf Gesten, Bewegungen und kleine Details schafft eine eigene emotionale Wirkung.
Astrid Endruweit ergänzt diese Arbeit durch ihre Präsenz und die persönlichen Bezüge zur Familiengeschichte. Die Verbindung von dokumentarischem Material, Figurenspiel und persönlichen Erinnerungen gibt dem Abend eine zusätzliche Dimension.
Besonders bemerkenswert war für mich auch das Publikum. Neben älteren Besucherinnen und Besuchern saßen Jugendliche im Alter von etwa 15 bis 17 Jahren im Saal, die gemeinsam mit ihrer Lehrkraft die Vorstellung besuchten. Die Produktion richtet sich offiziell an Jugendliche ab 13 Jahren und Erwachsene. Dass junge Menschen auf diese Weise mit deutscher Geschichte konfrontiert werden, ist ein wichtiger Beitrag zur Erinnerungskultur.
Während meines Besuchs beschäftigte mich auch die Frage, wie viel über den Holocaust tatsächlich an deutschen Schulen vermittelt wird. Die unterschiedlichen Erfahrungen und Aussagen junger Menschen über ihren Geschichtsunterricht haben mich überrascht. Als Israeli und Angehöriger der zweiten Generation von Holocaustüberlebenden betrachte ich diese Frage nicht aus neutraler Distanz. Die Geschichte des Holocaust ist Teil meiner eigenen Familiengeschichte. Umso wichtiger erscheint mir, dass solche Themen nicht nur im Unterricht behandelt, sondern auch durch Kunst und Theater erfahrbar gemacht werden.
Ein besonderes Lob verdient auch die Brotfabrik selbst. Die kleine Bühne in Weißensee bietet mit rund 80 Plätzen eine ausgesprochen intime Atmosphäre. Hier entsteht eine Nähe zwischen Publikum und Künstlerinnen, die man in großen Theaterhäusern nur selten erlebt.
Die Brotfabrik ist weit mehr als eine Theaterbühne. Das Kulturzentrum vereint Kino, Galerie, Theater, Literatur und Gastronomie und bietet insbesondere der freien Berliner Kunstszene einen wichtigen Raum. Gerade diese Offenheit und die überschaubare Größe machen den besonderen Charme des Hauses aus.
Nach der Vorstellung hatten die Besucherinnen und Besucher Gelegenheit, mit den beiden Künstlerinnen über die Produktion, ihre Recherche, die Puppen und die künstlerischen Entscheidungen zu sprechen. Dieses Gespräch konnte ohne Zeitdruck so lange dauern, wie es gewünscht war. Ich empfand diesen persönlichen Austausch als besonders schön und wichtig. Er ermöglichte einen zusätzlichen Zugang zu einer Arbeit, hinter der offensichtlich viele Stunden Recherche, Überlegung und künstlerische Arbeit stehen.
Mein persönlicher Dank gilt Stefan Kreißig, dem Leiter der BrotfabrikBühne. Er ist immer ansprechbar, ausgesprochen freundlich und zugewandt. Seine Offenheit gegenüber Künstlern, Journalisten und Publikum trägt dazu bei, dass die Brotfabrik nicht nur ein Veranstaltungsort, sondern ein wirklicher Ort der Begegnung ist.
„Einer von Euch sein“ ist ein sorgfältig recherchiertes, bewegendes und gesellschaftlich relevantes dokumentarisches Figurentheaterstück. Seine Konzentration auf die Lebensgeschichten von Kindern macht die Folgen der nationalsozialistischen Ausgrenzung besonders unmittelbar erfahrbar. Die überzeugende Puppenarbeit von Susi Claus und die persönliche Ebene durch Astrid Endruweit verleihen der Inszenierung eine eigene künstlerische Sprache.
Am Ende bleibt vor allem eine Erkenntnis: Geschichte besteht nicht nur aus den Entscheidungen der Mächtigen. Sie besteht auch aus den Entscheidungen gewöhnlicher Menschen. Aus einer Freundschaft, die trotz eines Verbots fortgesetzt wird. Aus einer Denunziation, die aus persönlicher Missgunst entsteht. Aus einer Unterkunft, die einem Verfolgten für eine Nacht angeboten wird. Und aus dem Mut, einmal Nein zu sagen.
Es sind diese kleinen Entscheidungen, die darüber entscheiden können, ob ein Mensch allein bleibt oder gerettet wird.
Meine Empfehlung: Besuchen Sie die Brotfabrik. Nicht nur wegen dieser Produktion, sondern auch wegen des besonderen Ortes, der intimen Atmosphäre und der Offenheit, mit der hier Theater und Publikum zusammengebracht werden. „Einer von Euch sein“ ist ein Abend, der zum Nachdenken anregt und dessen Geschichten man nicht so schnell vergisst.
—
Künstlerische Credits
– Konzept und Produktion: Susi Claus und Astrid Endruweit
– Regie: Astrid Endruweit
– Dramaturgie und Spiel: Susi Claus und Astrid Endruweit
– Temporäres Denkmal: Stefka Ammon
– Puppenbau: Judith Mähler
– Projektbegleitung und Lichtgestaltung: Jana Oppermann
– Abenddramaturgie und Vermittlung: Kathrin Goosses
– Dank: Ulrike Häußer und Stefka Ammon
Eine Produktion von Susi Claus und Astrid Endruweit. Gefördert durch das Bezirksamt Mitte von Berlin, Amt für Weiterbildung und Kultur, Fachbereich Kunst, Kultur und Geschichte.
Brotfabrik Berlin
Caligariplatz 1, 13086 Berlin
"www.brotfabrik-berlin.de" (https://brotfabrik-berlin.de/)
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©