להתראות ותודה על הקרמשניט בהבימה

כשהמוות המתוכנן הופך להזדמנות הראשונה של משפחה להתחיל לחיות

יש הצגות שהרעיון המרכזי שלהן נחשף כבר בדקות הראשונות. במקרה של "להתראות ותודה על הקרמשניט", נדמה בתחילה שמדובר בקומדיה שחורה על זוג קשישים שהחליט לסיים את חייו באמצעות ערכת המתת חסד. זו גם הדרך שבה ההצגה מוצגת לקהל.

אלא שככל שהערב מתקדם מתברר שהמתת החסד היא רק נקודת הזינוק. היא אינה הנושא האמיתי של המחזה, אלא טריגר דרמטי, כמעט הטעייה, מקגאפין, שנועד לכנס משפחה אחת אל תוך סיר לחץ רגשי ולהכריח אותה להתמודד עם כל מה שהודחק במשך עשרות שנים.

מי שמגיע בציפייה לקומדיה פרועה עלול למצוא את עצמו מעט מופתע. יש לא מעט רגעים שנונים, יש שחקנים קומיים מצוינים ויש סיטואציות שמעוררות צחוק, אך הצחוק אינו רציף ואינו מוביל את הערב. הוא מופיע במינונים מדודים, מפנה את מקומו לדיונים כואבים, לעימותים משפחתיים ולרגעים של חשבון נפש.

דווקא כשמשחררים את הציפייה לצחוק ללא הפסקה, מתגלה כוחה האמיתי של ההצגה. זו אינה קומדיה במובן הקלאסי אלא דרמה משפחתית עשויה היטב, שמצליחה לעסוק בנושאים כבדי משקל בלי להפוך למטיפה או למלודרמטית.

המתת החסד היא רק התירוץ

תומר רוזנמן בוחר בנקודת מוצא קיצונית. זוג הורים מחליט לסיים את חייו יחד. זו החלטה שמטלטלת את ילדיהם ומביאה את כולם הביתה.

אלא שכמעט מיד מתברר שהשאלה האם ההורים אכן יממשו את החלטתם אינה לב המחזה. המוות המתוכנן הופך לכלי שמאפשר לפתוח מחדש מערכות יחסים שלא טופלו במשך שנים. סודות עולים אל פני השטח, עלבונות ישנים מקבלים סוף סוף מילים, ופצעים שנדמה היה שכבר הגלידו נפתחים מחדש.

זהו אחד ההישגים היפים של המחזה. במקום להפוך את סוגיית המתת החסד לוויכוח אידיאולוגי, הוא משתמש בה כדי לדבר על החיים עצמם. על זוגיות שנשחקה אך עדיין מחזיקה מעמד. על ילדים שכבר הקימו משפחות משלהם אך ממשיכים להיות שבויים במבט של הוריהם. ועל השאלה האם אפשר להשתחרר מהעבר גם בגיל מבוגר.

לכל אחד יש תפקיד במשפחה

אחת התובנות היפות ביותר במחזה היא שהמשפחה מגדירה לכל אחד מחבריה תפקיד, והתפקיד הזה מלווה אותו במשך שנים.
יש הבת המוצלחת, זו שנושאת על כתפיה את האחריות, אך גם מרשה לעצמה לשפוט את האחרים. יש הבן שבחר לעזוב את ישראל ולבנות את חייו בברלין, רק כדי לגלות שגם אלפי קילומטרים אינם באמת משחררים אותו ממשפחתו. ויש הכבשה השחורה, הבן שכל חייו סומן כפחות מוצלח, כמי שתמיד אכזב.

אבל רוזנמן מסרב להישאר בתוך הסטריאוטיפים. ככל שהמחזה מתקדם, המסכות נושרות. הדמות שנראתה חזקה מתגלה כפגיעה, זו שנראתה כישלון חושפת חוכמת חיים, והורים שחשבו שהם מכירים את ילדיהם מגלים עד כמה הם עדיין שבויים בתפיסות ישנות.

המחזה גם מזכיר שלא רק לילדים יש תפקידים. גם בתוך הזוגיות של ההורים נבנתה במשך השנים חלוקת תפקידים ברורה, וגם היא עומדת למבחן. מי באמת קיבל את ההחלטות? מי הוביל ומי ויתר? והאם אפשר לשנות את מאזן הכוחות אחרי עשרות שנות נישואים?

דניאל סבג גונב את ההצגה

מבין חברי האנסמבל, דניאל סבג מצליח לבלוט במיוחד.
דמותו היא הכבשה השחורה של המשפחה, זו שאיש אינו מצפה ממנה להרבה. אלא שדווקא ממנו יוצאות האמירות הצלולות והעמוקות ביותר. הוא מביט בבני משפחתו בלי מסכות, מזהה את נקודות העיוורון שלהם ומציע נקודת מבט מפוכחת על החיים.

סבג נמנע ממשחק מוחצן. הוא אינו מבקש לעורר רחמים, אלא בונה דמות אנושית, פגיעה אך חזקה, שנושאת על גבה שנים של שיפוטיות משפחתית. ככל שההצגה מתקדמת הוא הופך בהדרגה למצפן המוסרי שלה, והמשחק המדויק שלו מעניק למחזה כמה מהרגעים המרגשים ביותר.

גם טוביה צפיר מוכיח שוב עד כמה הוא שחקן ורסטילי. אחרי קריירה המזוהה בעיקר עם קומדיה, הוא מגלם כאן דמות מורכבת הרבה יותר. יש בה הומור, אך גם עייפות, כאב והשלמה עם מגבלות הגיל. הוא אינו מחפש אפקטים גדולים אלא בונה דמות אמינה ומדויקת.

יונה אליאן קשת משלימה אותו היטב. היא מגלמת אם דעתנית, חזקה ולעיתים שתלטנית, אך נמנעת מלהפוך אותה לקריקטורה. ככל שהעלילה מתקדמת מתגלה אישה שמסוגלת להקשיב, להשתנות ולהכיר גם בטעויותיה.

המורכבות הזו הופכת את הדמות לאחת המעניינות במחזה.
יתר חברי האנסמבל תורמים ליצירת תחושה של משפחה אמיתית, שבה כל אחד אוהב את האחר בדרכו, אך גם יודע בדיוק כיצד לפגוע בו.

בלי תשובות קלות

לזכותו של המחזה ייאמר שהוא אינו מנסה לפתור הכול.
גם כאשר חלק מהקונפליקטים מתבהרים והדמויות מגיעות לתובנות משמעותיות, רוזנמן אינו מעניק לקהל סוף מסודר שבו כל הפצעים נרפאים. החיים מורכבים יותר מזה, וגם המשפחה הזו נשארת משפחה עם מטענים, עם אהבה ועם כאב.

דווקא הפתיחות הזו היא אחת מנקודות החוזקה של ההצגה. היא אינה מטיפה, אינה מבקשת לקבוע מי צודק, ואפילו אינה מציעה עמדה חד משמעית ביחס להחלטה שהניעה את העלילה.

במקום זאת היא מזמינה את הצופים לשאול את עצמם שאלות על בחירה, על אחריות, על הורות, על זוגיות ועל היכולת להשתחרר מהתפקידים שהמשפחה מייעדת לנו. אלה שאלות שאין להן תשובות פשוטות, והמחזה מספיק חכם כדי להשאיר אותן פתוחות.

השורה התחתונה

"להתראות ותודה על הקרמשניט" אינה קומדיה פרועה.  מי שיסכים לקבל אותה כדרמה משפחתית שיש בה הומור, שנינות והרבה לב, ימצא יצירה אינטליגנטית ומעוררת מחשבה.

תומר רוזנמן כתב מחזה שמבין היטב את המנגנונים המשפחתיים, את התפקידים שכל אחד מאיתנו מקבל בעל כורחו ואת הקושי להשתחרר מהם גם בבגרות.

אילאיל סמל מביימת ברגישות ומאפשרת לטקסט ולשחקנים לעמוד במרכז, והאנסמבל מגיש משחק אמין ומשכנע, כשדניאל סבג בולט במיוחד, לצד הופעות מרשימות של טוביה צפיר ויונה אליאן קשת.

בסיום ההצגה נותרת בעיקר מחשבה אחת: אולי רק כאשר נדמה שהכול עומד להסתיים, בני משפחה מצליחים סוף סוף לומר זה לזה את הדברים החשובים באמת.

מאת: תומר רוזנמן

בימוי: אילאיל סמל

דרמטורגיה: ירון אדלשטיין

בהשתתפות: טוביה צפיר, יונה אליאן קשת, דניאל סבג, ניל משען, רוני שלו ונלי תגר (בחלק מן ההצגות מגלמת את התפקיד ריקי בליך).

תפאורה: אלסנדרה נרדי
תלבושות: מאיה גטניו
תאורה: מתן פרמינגר
מוזיקה: יוחי הקר
תנועה: מאיה ויטלין
הפקה: התיאטרון הלאומי הבימה.

צילום: גל רוזנמן