יולי 23, 2026
★★★★
יפן וצרפת הן שתי מדינות בעלות תרבות שונה לחלוטין, אך ההבדלים ביניהן אינם מסתכמים רק בשפה, במנהגים, בארכיטקטורה או באורח החיים היומיומי.
המפגש בין המערב למזרח הרחוק מביא איתו לעיתים קרובות פערים תפיסתיים עמוקים בנוגע למוסד המשפחה, לזכויות הפרט ולחובות ההוריות. מי שמתחתן עם אזרח או אזרחית יפנים ומקים משפחה במדינה, לא תמיד מודע להשלכות המשפטיות הדרמטיות שעלולות להתעורר במקרה המורכב והכואב של פרידה או גירושין.
במשך שנים ארוכות נמתחה ביקורת בינלאומית חריפה על כך שבמערכת המשפט היפנית, בכל הנוגע לסכסוכי משמורת על ילדים, קיים קונספט של משמורת יחידנית כמעט מוחלטת.
במקרים רבים, ההורה היפני זוכה ליתרון מכריע ובלתי מבוטל, בעוד שההורה הזר, ולעיתים אף הורה יפני במצבים מסוימים, עלול למצוא את עצמו מנותק לחלוטין מילדו, ללא כל מנגנון משפטי או אפשרות ממשית לשמור על קשר רציף, לבקר או אפילו לדעת מה שלום הילד.
גם לאחר הצטרפותה הרשמית של יפן לאמנת האג לענייני חטיפת ילדים, המציאות בשטח עבור הורים רבים מכל רחבי העולם נותרה מורכבת, סבוכה ומלאת מכשולים בירוקרטיים ותרבותיים.
על הרקע הטעון והכואב הזה נבנה "החלק החסר" (The Missing Part / Hors-champ), דרמה צרפתית-יפנית רגישה, עדינה ונוגעת ללב בבימויו של הבמאי והשחקן המוערך גיום סנה.
במקום להפוך את הסוגיה הטעונה הזו לדרמה משפטית רועשת ועתירת נאומים חוצבי להבות בבית המשפט, סנה בוחר במודע לנטוש את האולמות הממוזגים של מערכת המשפט ולהתמקד דווקא במחיר האנושי, השקט והיומיומי.
מה קורה לאב שאוהב את בתו בעוצמה שאינה דועכת, גם כאשר אין לו כל דרך פורמלית, חוקית או מעשית להיות חלק מחייה?
כיצד נראים חיים שכל כולם מבוססים על זיכרון רחוק ועל תקווה קלושה שאולי, יום אחד, יתרחש הבלתי אפשרי והגורל יפגיש ביניהם מחדש?זוהי נקודת המוצא הרגשית והעלילתית של הסרט, והיא מצליחה לסחוף וללכוד את הצופה כבר מהרגע הראשון.
ג'יי, בגילומו המהפנט והמצוין של רומן דוריס, חי בטוקיו כבר שנים רבות. פעם הוא היה שף מצליח, אדם יצירתי, מלא תשוקה, חיוניות ותוכניות לעתיד. אך מאז שהקשר עם בתו הקטנה נכרת בבת אחת בעקבות פרידה מרה מבת זוגו לשעבר, חייו השתנו מקצה לקצה. היא ברחה ולקחה עמו את ביתם המשותפת. הוא נטש את עולם הקולינריה ואת השאיפות המקצועיות שלו, ועבר לעבוד כנהג מונית.
הבחירה בעיסוק הזה אינה מקרית ואינה נובעת רק מהצורך הבסיסי להתפרנס: המונית מאפשרת לו לגמוע מאות קילומטרים ברחובותיה הסואנים של העיר, לנוע ללא הפסקה בין השכונות, הצומתים ותחנות הרכבת, ולשמור בתוכו את התקווה הכמעט דמיונית שאולי, באופן אקראי לחלוטין, הוא ייתקל יום אחד בילדה שאבדה לו.
הוא אינו מנסה לבנות קריירה חדשה, אינו מקים משפחה נוספת, אינו יוצר קשרים רומנטיים עמוקים ואינו מתכנן שום תוכניות לעתיד הרחוק. כל מהות שגגרת חייו מוקפאת בזמן, תקועה בדיוק ברגע המר שבו נותק הקשר עם בתו. זוהי דמות שחיה במעין לימבו רגשי מתמשך. מצב ביניים קפוא ומייסר שנמשך כבר כמעט עשור, שבו העבר משתלט לחלוטין על ההווה ולא מותיר מקום למחר.
ואז, ביום בהיר אחד, מגיע הרגע שבו הרהר וחלם עליו במשך כל אותן שנים ארוכות. נערה צעירה ועצמאית עולה למונית שלו במקרה. המבט שלו במראה המרכזית קופא. הוא מזהה אותה מיד. אין לו ספק: זוהי בתו. היא, מצדה, אינה מזהה אותו כלל. עבורה הוא רק עוד נהג מונית אדיב בתוך עיר של מיליוני בני אדם.
מכאן מתחיל החלק המעניין, המורכב והפילוסופי באמת של הסרט. במקום לבחור בפתרון ההוליוודי הקלאסי, מפגש דרמטי, סוחט דמעות, עמוס גילויים וחיבוקים מרגשים, התסריט שואל שאלה הרבה יותר מורכבת, בוגרת ומייסרת: האם אפשר להתחיל להיות אב של ילדה שגדלה בלעדיך, ואינה יודעת כלל שאתה אביה הביולוגי? האם יש לך הזכות לטלטל את עולמה ולחשוף את האמת, או שמא האהבה האמיתית דורשת דווקא ויתור?
רומן דוריס מוכיח בסרט זה שוב מדוע הוא נחשב לאחד השחקנים הבולטים, הוורסטיליים והמוערכים ביותר בקולנוע הצרפתי העכשווי.
אין כאן מונולוגים תיאטרליים, נאומים גדולים או התפרצויות דרמטיות של זעם ובכי. כמעט כל הדרמה של הסרט מתרחשת מתחת לפני השטח. היא מבוססת על הבעות הפנים הזעירות, במבטים דרך המראה האחורית, בשתיקות הארוכות ובשפת הגוף השחוחה והמהססת שלו.
דוריס מצליח להעביר באופן מעורר השתאות את הכאב העמוק והיומיומי של אדם שמפחד אפילו להתקרב אל בתו, מתוך חרדה עמוקה שמא הגילוי הפתאומי יערער את עולמה הקיים, יפגע ביציבותה ויגרום לה לנזק נפשי.
האהבה האבהית שלו אינה מתבטאת במעשים גדולים, בהצהרות דרמטיות או בדרישת זכויות, אלא דווקא בריסון עצמי כמעט בלתי אנושי. הוא מבין שכל צעד לא שקול או נמהר מצידו עלול להבהיל אותה ולגרום לה נזק, ולכן הוא נאלץ להסתפק בקרבה חלקית, זהירה, כמעט בלתי נראית, כנוסעת קבועה במונית שלו, כמישהו שקשוב לבעיותיה ולחלומותיה מבלי לממש את זהותו האמיתית.
גם השחקנית הצעירה המגלמת את הבת (מייו נקאמורה) מספקת תצוגת משחק נפלאה, ומצליחה ליצור דמות אמינה, עגולה ומורכבת.
התסריט נמנע מלהציג אותה כקורבן פסיבי או כמצע לדרמות של המבוגרים; היא מיוצגת כנערה רגילה לחלוטין, מתבגרת טיפוסית בעלת רצונות, שאיפות ולבטים של גיל ההתבגרות, שכלל אינה מודעת לעומק הטרגדיה המרחפת ברקע ולכך שהאדם הזר שיושב במושב הקדמי של המונית קשור באופן ההדוק ביותר לחייה ולזהותה.
מערכת היחסים המיוחדת והעדינה שנרקמת בין השניים לאורך נסיעותיהם המשותפות היא לבו הרגשי והפועם של הסרט. כל שיחה קטנה על נושאים יומיומיים, כל חיוך מקרי, כל מחווה קטנה וכל מבט הדדי מקבלים משמעות עצומה ודרמטית, משום שהצופה באולם הופך לשותף סוד. הוא יודע היטב את מה שהיא עדיין אינה יודעת.
אחת ההצלחות הקולנועיות הגדולות והולטות ביותר של הסרט היא האופן שבו העיר טוקיו עצמה הופכת מדמויות הרקע לדמות מרכזית, פועמת ומשמעותית בעלילה.
טוקיו מצולמת בעדשתו של צלם הקולנוע כריסטוף נואי כעיר עצומה, מודרנית ומלאת חיים דינמיים, אך דווקא בתוך ההמון העצום והצפוף הזה, ג'יי בולט כנוף חריג.
הוא אדם בודד לחלוטין בתוך אוקיינוס של בני אדם. הרחובות ההומים, הצומתים המפורסמים, תחנות הרכבת העמוסות והאורות המסנוורים של שלטי הניאון אינם יוצרים תחושה של חופש, קידמה או מרחב, אלא להפך: הם מדגישים ומעצימים את תחושת הניכור, הזרות והאובדן. הסרט מראה עד כמה קל ללכת לאיבוד, הן פיזית והן נפשית, בעיר של מיליוני אנשים שבה כל אחד ממהר לדרכו.
המונית של ג'יי הופכת במהלך הסרט למרחב ביניים סימבולי ומטפורי. היא אינה בית חם ומוגן, אך היא גם אינה מקום עבודה שגרתי בלבד. זהו מיקרוקוסמוס נייד, המקום שבו ג'יי פוגש אנשים שונים לרגע קט, מציץ לחייהם ונפרד מהם לתמיד, בדיוק כפי שחייו האישיים עצמם מורכבים בשנים האחרונות ממפגשים חולפים, מזיכרונות קטועים ומציפייה מתמדת שנוסעת איתו בכל משמרת לילה ויום.
גם סגנון הצילום והתאורה תורם רבות לאווירה המהפנטת והמלנכולית של היצירה. אין כאן שום ניסיון לייפות את העיר באופן תיירותי, גלויות-גלויות, או להציג את האטרקציות המוכרות שלה. במקום זאת, המצלמה מציגה את טוקיו כפי שהיא נראית ומרגישה בעיניו של אדם שבור לב, הלך רגל בודד המחפש ללא הרף משהו יקר ערך שאולי כבר לא ימצא לעולם.
בעידן הקולנועי הנוכחי, שבו סרטים רבים מנסים לעורר רגשות אצל הצופים באמצעות מוזיקה דרמטית נפוחה, מניפולציות רגשיות זולות ותפניות עלילתיות קיצוניות ולא אמינות, "החלק החסר" בוחר בדרך אמיצה, איפוק אמנותי ושקט. הוא סומך על האינטליגנציה והרגישות של הצופה.
הוא אינו ממהר להסביר כל מחשבה, אינו מדובב כל תחושה ואינו דואג לסגור בצורה הוליוודית נקייה כל קצה פתוח. השתיקות של הדמויות, ההסוסים והמבטים הבלתי מדוברים חשובים לא פחות מהמילים שנאמרות בקול, ולעיתים דווקא מה שלא נאמר, המילים שנבלעות בגרון מתוך פחד או רגישות, הוא הכואב והמהדהד ביותר.
נכון, הקצב של הסרט איטי וממדוד. מי שמורגל בדרמות מהירות או בעלילות עמוסות אקשן ומתח ירגיש אולי שישנם רגעים מסוימים שבהם אפשר היה לקצר מעט את העלילה, או שחלק מדמויות המשנה בסביבתו של ג'יי אינן זוכות לפיתוח עמוק וממצה. מי שמחפש עימותים קולניים, מתח משפטי או דרמה סוערת עלול למצוא את הסרט מאופק, שקט ועצור מדי עבורו.
אבל עבור צופים שמוכנים להיכנס לקצב המיוחד שלו, להתמסר לאווירה ולפס הקול המאופק, יתגלה הסרט כיצירה רגישה, עמוקה ואנושית מאוד.
מעבר לסיפור האישי והנוגע ללב של ג'יי ובתו, הסרט מצליח לעורר מחשבה מעמיקה על עצם משמעותה של ההורות. האם הורה הוא אך ורק מי שמגדל את הילד ביומיום, נוכח בחייו, לוקח אותו לבית הספר וקונה לו מצרכים? או שמא גם אהבה טהורה מרחוק, געגועים עמוקים שנמשכים שנים ארוכות ללא כל קשר פיזי או יומיומי, הם צורה עמוקה, כואבת ואמיתית לא פחות של הורות? הסרט אינו ממהר לספק תשובות חד-משמעיות או חורצות דין לשאלות הקשות הללו.
בסיומו, "החלק החסר" אינו מציע פתרונות קסם קלים או סוף טוב ומושלם. החיים הריאליים, כך הוא מזכיר לנו באיפוק כואב, אינם תמיד מעניקים הזדמנות שנייה לתקן את העבר, והזמן שחלף אינו חוזר. אך גם כאשר השנים אובדות, והמרחק הפיזי והתרבותי נראה כמעט בלתי ניתן לגישור, האהבה והתקווה מסרבות להיעלם מהלב.
זוהי דרמה אינטימית, חכמה, בוגרת ומרגשת, שמצליחה לקחת סיפור פרטי וספציפי על פער משפטי ותרבותי, ולהפוך אותו ליצירה אוניברסלית ונוגעת ללב על אהבה אבהית, געגועים בלתי פוסקים ומשפחה. היא אולי אינה מושלמת מכל בחינה תסריטאית, אך היא כנה ואמיתית מאוד, והכנות הזו היא בדיוק מקור כוחה של היצירה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©