ינואר 17, 2025
למה מלחמה. ככה, בלי סימן שאלה, בלי תוספות. הסרטים של עמוס גיתאי הם לא קלים לעיכול, ולא תמיד קלים להבנה. כך גם הפעם. תנועה, אסוציאטיבית כמעט, בין תמונות, סצנות ורעיונות. גיתאי מצליח למשוך אליו שחקנים מהשורה הראשונה, ויש בכך אלמנט שבהחלט מושך לסרטיו. בסרט הזה משתתפים, בין השאר, אירן ז'קוב הצרפתיה הנהדרת, קרן מור ויעל אבקסיס, ושחקנים נפלאים נוספים שמהווים מוקד משיכה לצופים.
הסרט השתתף בפסטיבל ונציה, בתחרות הבלתי רשמית, שם קראו יוצרים להחרימו בגלל ישראליותו, למרות המסרים האנטי מלחמתיים שבו ומסריו של עמוס גיתאי כיוצר לאורך השנים.
'למה מלחמה' מתחיל בתמונה מוכרת. תמונת כיכר החטופים. כך אנו הולכים עם המצלמה, שמתנהלת בקצב הליכה של אדם, מהמדרכה אל הכיכר עצמה, ורואים את האנשים שיושבים שם, לא בזמן הפגנה, אלא בזמן שאנשים הולכים ממקום למקום לצורך ענייניהם. מין שגרת התנהלות בזמן מלחמה, בזמן שחטופינו נמצאים בעזה. שגרה איומה שכזאת. לתמונה השגרתית, כביכול, מצטרף קול, שנשמע כמו אזעקה. האזעקה מודבקת לשגרה, אף אחד לא זז. כלומר, לא הייתה אזעקה באותו זמן. אנחנו, שרגילים גם באזעקות, מחכים שאנשים ירוצו, יחפשו מעשה, אבל זה לא קורה. אנחנו מבינים, אין קשר בין המקום לסאונד. הם מנותקים זה מזה. הקול מתריע על סכנה, והחיים נמשכים. איכשהו, זוהי תמצית הסרט. מלחמות קורות, והחיים נמשכים. העולם ממשיך הלאה, בין מלחמות, נוראיות ככל שיהיו. והוא תוהה, בעיקר, מדוע זה כך. למה, מלחמה.
לשם כך הוא מגייס לעזרתו את חילופי המכתבים בין אלברט איינשטיין לזיגמונד פרויד, שני גאונים יהודים, שעוסקים, כל אחד מזווית הראייה שלו, באיך ולמה יש מלחמות בעולם. גיתאי לא מתאמץ למצוא שחקנים מתאימים, לאפר אותם כך שידמו באמת לאישים הללו. הוא עושה מהדמות, לפחות ברמת הנראות שלה, משהו ליצני. דמותו של איינשטיין, במיוחד, היא לא משכנעת במראה, ויש בזה משהו מטריד, שמקשה להתייחס למסרים באופן רציני. רוב הזמן הוא עוסק בפרויד, שלא מפסיק לעשן את הסיגר שלו ולנשוף החוצה את העשן, מה שמסיח לעיתים את הדעת מהמסרים שהשחקן מנסה להעביר מדבריו של פרויד.
אחת מהסצנות המופשטות יותר מראה לנו את השחקנית הצרפתיה אירן ג'קוב כשהיא נמרחת בדם. סמל חזק ואסתטי מאוד לאלימות ולתוצאותיה, ושוב מין אסוציאציה שמתחברת חזרה לסצנות של מלל ודיבור.
גיתאי לוקח מסרים ממסרים שונים, הרהורים שונים, על טבע האדם שמוביל אותו למלחמה, להרס עצמי, לאלימות מתפרצת עם מחיר גבוה כל כך, ואת טבע החברה שמאפשר את ההרס הזה, פיזית, ריגשית ומנטלית. הוא משלב את המסרים המדוברים בסצנות שונות. סצנות מלחמה, סצנות של היומיום ממקומות שהם סמלים למלחמה, לאלימות וההרס שבה. כך ישנה סצנה מהאנדרטה לזכר השואה שעיצב פיטר אייזנמן בברלין, הקירות ביניהם מסתובבים ילדים, אולי משחקים מחבואים. ביקור באנדרטה זאת, והחיים הנורמליים שלצידה, שבהם יושבים זוגות אוהבים ומתנשקים על האנדרטה, וילדים רצים בתוכה, ותיירים עושים סלפי, שוב יש בכך מין נורמליזציה של הרוע, האלימות ונקודות השפל של האדם, שוב יש בכך את הצורך האנושי, להמשיך בחיים, לצד המלחמות שהורסות את חיינו, אבל האנושות, לצערנו, זקוקה להם בצדדים האפלים יותר שלה.
הסרט מסתיים ב'אל מלא רחמים', גרסת המקהלה, מקהלה עם מבטא זר, שספק מחברת אותנו חזרה לסצנת הפתיחה, למציאות של עם ישראל והיהדות. סרט לא פשוט לצפייה, לא עלילתי ולא לגמרי דוקומנטרי, אבל עם מסרים מאוד ברורים שזרם התודעה שלנו יכול לחבר יחד, או שלא.
בימוי ותסריט: עמוס גיתאי
משחק: אירן ג'קוב מתייה אמלריק מישה לסקו ג'רום קירשר קרן מור יעל אבקסיס
צילום: אריק גוטייה
שפות: צרפתית/עברית
2025
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©