לקרוא את לוליטה בטהרן, בקולנוע

לקרוא את לוליטה בטהרן, סרטו של הבמאי הישראלי ערן ריקליס, הוא סרט קשה אך עדין, הוא ממוקד, כביכול, באירן, אך מתייחס למעשה לכל מדינה שעוברת את התהליך של הפיכה לדיקטטורה, מה שנותן לנו יותר מהצצה לעולם של ויתור על חופש אישי, של חירות המחשבה, של עריצות ואלימות. ניצנים, וכבר מעבר לכך, אנחנו יכולים לראות כבר אצלנו, לצד התחושה המתסכלת של לוחמה למען ערכים אוניברסליים שאינה מסייעת דיה להשגת המטרה, של שמירה על הדמוקרטיה.

כל זה אנחנו רואים בסרט. אנחנו רואים תהליך מהיר של כפייה, בעזרת אלימות רבה, הוצאות להורג של מתנגדי משטר, כולל נשים צעירות, סטודנטיות של אזאר נפיסי, שמתעניינות בספרות אנגלית ורוצות להמשיך ללמוד במשטר שמקנה להן חופש. כיוון שאזאר נפיסי באמת עברה את כל אלה, היא חזרה לאירן בדיוק בתחילת מהפכת חומייני, בשנת 1979. היא הצליחה לברוח מאירן חזרה לארצות הברית רק ב 1997. היא מתארת לנו, בספרה בעל השם הזהה, 'לקרוא את לוליטה בטהרן', את ניסיונות ההתנגדות, לצד הבריונות של תומכי חומייני. בסצינה אחת, בה סוהרת מכה אסירה, אחת מהסטודנטיות של נפיסי, ניתן לראות את השנאה שטופת המוח על פניה. זהו מראה מחריד של אדם שבזכות הכוח שניתן לו על ידי משטר אפל נותן דרור לאלימות שבו, מראה שמזכיר לנו תקופות אפלות בחיי העם היהודי, כמו השואה והאכזריות של הנאצים שהוסר מהם רסן האנושיות.

העלילה עוסקת בנפיסי, שמגיעה לאירן כדי ללמד ספרות אנגלית, מקצוע בו עשתה דוקטורט בארצות הברית, לאחר שעשתה שם חייל, היא חוזרת עם בעלה המהנדס, לשניהם יש עבודות מובטחות. כבר בעת הנחיתה בטהרן, היא מגלה את הצד הבור, גס הרוח והאלים של שלוחי השלטון שניתן להם האישור החוקי להתעלל באנשים. לאחר מכן היא מתחילה ללמד, ומהר למדי ניטלת ממנה האפשרות ללמד את מה שהיא באה ללמד. היא בוחרת להפסיק ללמד, לאחר שהיא חוזה במחזות קשים, היא כבר לא יכולה לעזוב את אירן אבל היא מתמרדת על ידי כך, שהיא מלמדת קבוצה של נשים צעירות, הסטודנטיות שלה לשעבר באוניברסיטה. כל אחת מהן באה מעולם משלה, ואנחנו רואים את העולמות הנבדלים ואת חיבורם למורה שנערצת עליהן. בשיעורים הללו, הן פורקות את עולה של אירן הטוטאליטרית, צוחקות, שרות, ורוקדות, לצד הדיון בספרות האנגלית. בין השאר, כמובן, הן קוראות את 'לוליטה' של נבוקוב, שגם היא 'כלואה' בידי עריץ, אך בורחת ממנו כעבור זמן.

השחקניות, כולן ממוצא אירני, כולל ריטה שלנו, שמשחקת את אימה של נפיסי, משחקות היטב את הנשים הצעירות שחוסות תחת כנפיה של נפיסי, אחת לשבוע, הן חוות חופש ומטעינות עצמן. בנוסף לכך, יש שני תפקידים גבריים מרכזיים בסרט: בעלה של נפיסי, שהוא מאוד תומך מחד, אבל המוטו שלו, שהמשטר הזה לא ישרוד לנצח, משאיר את נפיסי באירן זמן רב יותר מכפי שהייתה רוצה, ועמית לעבודה, שעמו היא חולקת את אהבתה הגדולה לספרות האנגלית ולחירות.

הצילום שנראה כל כך אותנטי, של טהרן ושל המוסדות והחברה האירנית, צולם למעשה באיטליה. זהו סרט מרשים מאוד, שכאמור, מראה לנו מה עלול לקרות כאשר דמוקרטיה הופכת לדיקטטורה. מעבר לכך, זהו סרט מרתק בזכות העלילה והבימוי היצירתי.