מוזיאון הרצליה הוא מוזיאון קטן אבל מרגש. יש בו התחדשות בלתי פוסקת וחשיבה מעניינת. בימים אלה משיק המוזיאון שבע תערוכות חדשות. הראשונה שבהן היא תערוכה של יאיר גרבוז, בה הוא 'מארח' אמן ותיק וכמעט נשכח, אוזיאש הופשטטר: 'ראשים וציור בתוכם'. התערוכה מאגדת סדרת ציורים חדשה של גרבוז, לצד ציורים מעזבון הופשטטר שבאוסף המוזיאון.
במסיבת העיתונאים לכבוד פתיחת התערוכה, סיפר גרבוז על תהליך העבודה עם המוזיאון, וגם הביא כמה תובנות שלו, בהתייחס לאמנות ולחיים בכלל, שמאוד אהבתי. "לא משנה מי אני כיום, משנה מה אהיה מחר ומחרתיים". הוא תאר אירוע שהיה לו עם זריצקי, אותו פגש ברחוב כשהזיכרון של זריצקי נעלם. "קרה לו משהו שאני מאחל לעצמי שיקרה לי. הוא אמר לי: זה שאתה זה אתה, זה מאה אחוז, אבל מי אתה, זה אני לא יכול להגיד לך". אני מאחל לעצמי שיישאר לי חוש ההומור גם כאשר אאבד את הזיכרון".
על האמנות הישראלית אמר גרבוז: "אמנות ישראלית זה איחוד ומאוחד. דהיינו, אף אחד לא זוכר מה זה. הזיכרון שלנו פגום ואנחנו עושים כל הזמן restart, מאתחלים מחדש ומאבדים את השורשים שלנו. אנחנו עושים אמנות ומוחקים אותה. בהתייחס ליצירות של הופשטטר, מצאתי פה באוסף המוזיאון אלפיים מהן. אני והוא לא חשובים. מה שחשוב אלה התוצרים, תוצרי האמנות". יש בהופשטטר, אמר גרבוז, איזו שהיא זיקה לשאגאל. "במשך תקופה ממושכת, הצייר הכי שנוא על אמני ישראל היה מארק שאגאל. ראו ביצירותיו קיטש". גרבוז רואה דימיון וקשר בין יצירותיו שלו לבין יצירותיו של הופשטטר, והוא בחר מהאוסף את אלה שמתכתבות עם יצירותיו שלו.
לדברי ד"ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון, שבע התערוכות התגבשו במהלך ארבע השנים האחרונות, החל מתערוכתה של להלי פרילינג, home, שמתייחסת לימי הקורונה והתערערות העולם כפי שחווינו אותו אז, כשהבתים שהיו מסודרים ומאורגנים קודם לכן התחילו לאבד את הסדר שבהם. יצירותיה של פרילינג הן סוג של קולאז' שנעשה בטלפון.
חביב קפצון, זוכה פרס קשת, עבד עם אוצרת הולנדית שליוותה אותו לאורך התהליך. תערוכתו של קפצון, צער העולם, משלבת רישומים, פיסול ועבודת וידיאו. קפצון מספר שאחרי השבעה לאוקטובר הוא יצר תערוכה חדשה, שעוסקת בצער, חיים ומוות.
ניבי להבי הביאה עציצים שנותרו בקיבוץ בארי. את ליקוט העציצים מהקיבוץ עשתה בתיאום עם חברי הקיבוץ, שחלקם ממשפחות של נרצחים וחטופים. מצד אחד חורבן, ומצד שני, צמחים שממשיכים לחיות ולצמוח. כל הצמחים ממוספרים, ולכל אחד מהם סיפור משלו. הסחלב שמתחיל לפרוח בימים אלה, שייך למשפחת אור, בה האם יונת נרצחה, בעלה דרור חטוף, ושני הילדים, נעם ועלמה, חזרו מהשבי לחיים ללא הורים.
אחת התערוכות הגדולות היא של ראובן קופרמן, אשר קיבל את פרס דיסקונט. קופרמן מספר שהוא עובד הרבה עם נושא הכאוס והקונפליקט, ומצד שני, חיים חדשים ותודעה חדשה, דיסוננס בין חומרים מהונדסים לבין הקדום והבראשיתי, ויש גם אלמנטים קומיים ואופטימיים, ואפילו פסיכדליים ביצירותיו.
אירית חמו מביאה קרמיקה ישראלית משנות החמישים. היא סיפרה שחשוב היה לה שהכלים לא יהיו מונחים על מדפים, אלא שתהיה בהם פעולה פיסולית, ויש מין גדר, מעקה, שמזמין להישען עליו.
תערוכתה של איזבלה וולובניק, שלוש שריטות ומכתב אהבה, משלבת גם היא ציור ופיסול. וולובניק סיפרה שברובד הראשון של יצירתה יש התייחסות לממלכת הטבע שקשורה גם לעל טבעי, לתרבות ולשפה. רובד אחר הוא הרובד ההיסטורי, עם התייחסות גם להווה, לתרבות האינטרנט. יש בו מבט לדמות הנשית.
תערוכתה של נועה תבורי, צימאון, מורכבת מפסלי ראש אשר מונחים על הרצפה. היא סיפרה שיש בהן מנעד של דמויות מיתולוגיות, כגון דמויות של לוחמים, דמויות גדולות מהחיים. זוהי תערוכה מתכלה שעשויה מחומרים אקולוגיים.
התערוכות מוצגות 15.4-29.6.24
עוד פרטים באתר המוזיאון:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
