ממני תראו וכן תעשו בתמונע

Home תיאטרון ממני תראו וכן תעשו בתמונע
ממני תראו וכן תעשו בתמונע
תיאטרון

ארבע נשים צעירות נעות בחן רב על הבמה, הן מחליפות ביניהן תפקידים ומשחקות בעיקר תפקידי גברים. ההצגה 'ממני תראו וכן תעשו' היא אדפטציה לבמה של הספר 'נמר מעופף' של יעל טבת-קלגסבלד. העברה של ספר אל הבמה עושה כמה דברים מעניינים: היא מצריכה התמקדות בעיקר כלשהו, לעיתים העיקר הוא הסיפור המרכזי של המחזה, לעיתים זהו אחד הנתיבים שליד, ותמיד היא מכריחה את המחזאי לוותר על הרבה מאוד מאפיינים ופרטים. המיקוד של המחזאי והבמאי, טל בסון, הייתה במיתוסים ישראלים, של אנשי צבא קשיחים שמתבררים כשבירים הרבה יותר מחזותם החיצונית ומהשואו-אוף שלהם, ובנשים שלצידם, שצריכות להיות רכות ומקבלות, אבל הן משנות את עורן במצבי דחק.

שאלה מעניינת שעולה בתחילת ההצגה היא, למה צרות קורות. shit happens. זה קורה, לפי המספר בהצגה, ביום לגמרי בהיר, בלי שום מוכנות, כשהכל נראה כל כך בסדר, ופתאום, כמו משום מקום, נוחתת צרה. גם כאן, מסתבר, הצרה לא נחתה משום מקום. היא הייתה אקדח עם כדור שרק חיכה לעשן. את מיקי של יעל טבת-קלגסבלד הבשורה תופשת כשהיא עושה לק אדום אצל המניקוריסטית, ובהצגה זה פשוט קורה, צלצול של טלפון, מענה. הודעה. הבן שלך הרג את חברו הטוב. כדור נפלט מהאקדח שבעלך החזיק לצד המיטה.

מכאן והלאה, ההצגה עוסקת באיך זה קרה. איך הושאר כדור באקדח, מדוע שיחק בו הבן, איך קרה שהרג את חברו, ומהו מהלך הדברים שיש לנקוט בו כתגובה לכל אלה. הנשים הצעירות, מור אלוש, שיא דרייגור-קדמן, שירה זוהר וליאור שרעבינעות על הבמה הריקה, מחליפות מקומות, תנועות, העוויות פנים, רוקדות לעיתים, הכל נעשה בתנועה מאוד אסתטית ושובת לב, והמסרים עוברים דרך המילים וגם דרך עבודת הגוף, ויש בזה עניין. גם בחילופי התפקידים יש משהו מעניין, שאנחנו הצופים קולטים ומתרגלים אליו די מהר, וכך אנחנו גם מסתגלים לכך שהנשים היפות הללו עם נעלי עקב ואיפור משחקות בעיקר גברים, ויש בזה, כאמור, עניין מסויים, גירוי של סינפסות אחרות מהרגיל במוח.

אבל היצירתיות הזאת לא מחפה על חזרתיות מרובה מדי, על קלישאות של החברה הישראלית שההצגה מנסה לפרק אבל לא מצליחה לעשות זאת עד תום, אם כי הסוף המפתיע מותיר אותנו עם מחשבות נוספות, איתן אנחנו הולכים הביתה, לחשוב עוד קצת על המיתוסים הישראליים בנוגע לגבריות, נשיות, הנשק וטוהרו, שאלות מורכבות שעלו על סדר היום ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר, כאשר נשים רבות נכנסו לתפקידים שנחשבו כמעוז הגבריות בצבא, כאשר אחוז הנשים הקרביות הולך ועולה, עד כמה המיתוסים של הגבר הלוחם והאישה התומכת, הנתמכת, נותרים על כנם? גם הנושא של חלוקת הנשק לכל קרבי, בעיקר במקומות המועדים לפורענות (כיום, לצערנו, כל הארץ), עד כמה הוא נכון או שמא יש להזהר ממנו, כי צרות לא צפויות אורבות תמיד בפתח?

הדגש הגדול על השאלה, מתי ואיך צרות קורות, מקפיץ אותנו, כמובן, אל השבעה באוקטובר, אז, באמצע החיים, בחגיגות הגדולות של סוכות, קרתה לנו, כעם, הצרה הגדולה מכל בכל שנות קיומנו כמדינה, ואנחנו עדיין לא סיימנו להתמודד עימה, ונדמה שההצגה מהדהדת גם את זה.

בימוי מעניין, משחק רענן ולא שגרתי, רעיונות מעניינים, הופכים את ההצגה לראוייה ביותר לצפייה. גם אם לא חפה מטעויות, היא מעניינת, חזקה, ומשאירה אותנו עם הרבה נקודות למחשבה.

 

 

מבוסס על הספר "נמר מעופף" מאת יעל טבת-קלגסבלד // עיבוד ובימוי: טל בסון // משתתפות: מור אלוש, שיא דרייגור-קדמן, שירה זוהר, ליאור שרעבי // עיבוד ודרמטורגיה: מור חסן // תפאורה ותלבושות: דניאלה מור // מוסיקה: שירה אל עמי // תאורה: רותם אלרואי // ייעוץ תנועה: נעמה מנור // ע.במאי: קורל כהן // הפקה: כרם פרומקין // ליווי אמנותי: כפיר אזולאי, אבי גיבסון בר-אל, יחזקאל לזרוב, מירב לחמן // צוות טכני (במקור): אמרי ויינברג וגל סטריכש // צילום: יובל אורבך

לפרטים ומועדים נוספים:

ממני תראו וכן תעשו

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *