מתי זה היה? קבוצת תיאטרון רות קנר, סטודיו עלילה מקומית

שלוש נשים נכנסות לבמה בקול תרועה רמה. הן מתיישבות והשיח מתחיל, ועברן המשותף של הנשים נחשף. ברור שאלה לא נשים שנמצאות בקשר שוטף, אף שהיו קרובות מאוד בעבר. הן נזכרות באירועים משותפים, נעימים יותר ופחות, ומגלות עד כמה הזיכרונות של כל אחת מהן שונים. אחת זוכרת פרטי פרטים מאירועים שחברותיה כמעט לא זוכרות, אבל לא זוכרת בכלל אירוע שהיה מרכזי עבור השתיים האחרות. חשיבותם של רגישויות ורגשות, הבדלי אישיות ותקופות חיים יוצרים קרעים של זכרונות משותפים, בנייה של העבר מחדש, על תשתית אחרת. קצת חיסול חשבונות, קצת ניקוי אורוות, כל אחת בקצב שלה ועם רצונה ויכולתה לחשיפה ריגשית

כשהיו ילדות, כתב סמואל בקט מחזה בשם 'הלוך ושוב', מחזה של שלושה עמודים בלבד, שכולל שלוש נשים, ובכל פעם, שתיים מהן ממתיקות סוד לגבי השלישית, סוד שהצופים אינם שותפים לו. ההצגה 'מתי זה היה' מושפעת מבקט, לפחות ברוחה, מ'הלוך ושוב' שלו. אולם בקט, שידוע ביותר בשל 'מחכים לגודו', הוא הרבה יותר פאסימי ונוטה לאבסורד. שלוש הנשים שלפנינו, רות קנר (מייסדת ומנהלת 'עלילה מקומית', הסטודיו בו מוצגת ההצגה), מיקה דני ונועה לב, שירתו יחד בתיאטרון צה"ל ועברו שם חוויות מחוויות שונות. הן חלקו חדר, שאיפות, קשרים בינאישיים, שמחה ועצב, והן משוחחות על סוגים שונים של חוויות, כל אחת מנקודת המבט שלה, אבל הן לא פאסימיות ולא אבסורדיות. הן נשים אמיתיות, עם אישיות מובחנת, עגולה ומלאה. לכל אחת מהן יש אוצר של זכרונות, מודעים ולא מודעים.

הן מדברות, שרות ורוקדות את זכרונות חייהן. הבדלי האישיות ותפיסות העולם צפים ועולים, כמו גם ריבים קטנים וגדולים שחלקם, מסתבר, לא ממש פתורים.

אחד הדברים המפתיעים שמתגלה, הוא שהשלוש נפגשות, כביכול, דווקא בזום. הן אומרות לרות: 'את קופאת', שומעים אותך, אבל התמונה קפאה.

נפלאות הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להתקרב בעודנו רחוקים, כמו לחלוק רגשות אבל להישאר מנותקים. והנתק נחוץ לעיתים. במיוחד כשאנו מגיעים להעלאת זכרונות לגבי מלחמות ישראל. כולנו מתחברים אליהן, אל המלחמות הללו, כל אחד מנקודת הזמן בה הוא נולד. הפרטי והציבורי מתחברים ונעים יחד, במעגלים שחוזרים על עצמם. אנחנו חיים במדינה בה המלחמות קשות להפרדה מחיינו הפרטיים, והן משפיעות עלינו ריגשית, כפי שמודגש ביצירה הזאת.

שלוש הנשים, שכפי שהן מצהירות, יפות, אבל כבר לא כל כך צעירות, מנסות להזכר במלחמות ישראל בנקודות בזמן שרלוונטיות עבורן. לא קל להן, כמו לרובנו המכריע, להזכר בכל שמות המלחמות שלאחר מלחמת לבנון. צוק איתן? עמוד ענן? חומת מגן? מתי ואיפה התרחשה כל אחת מהן, מלחמות במסווה של מבצעים, בהן רצנו למקלטים מחשש טילים. בדרום, בצפון, במרכז.

שלוש הנשים עוסקות בעבר המשותף, אבל ההווה המשותף כולל התמודדות עם תהליכים של הזדקנות, מוות של חברים ומכרים, ואפילו בני משפחה, ועם מלחמות ישראל. ההווה של השבעה באוקטובר אינו נוכח שם בשמו, אבל מהותו נמצאת שם. חייהן של השלוש, כמו חיי כולנו, מוטלים תחת אותה עננה כבדה. הזכרון של השלוש הופך לזכרון הקולקטיבי שלנו, מאירועי ארצנו ומהצללים שלנו.

מדברות שרות ורוקדות: מיקה דני, נועה לב, רות קנר

עיצוב במה: כנרת קיש
עיצוב תאורה: חני ורדי, רותם אלרואי
נגינה: שירה יובל

צילום: יורם רובין
עיצוב גרפי: אביחי מזרחי

סטילס: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

מתי זה היה? – קבוצת תיאטרון רות קנר