נופל מחוץ לזמן, אנסמבל פספורט, מוזיאון תל אביב

זוהי התמודדות מורכבת עם אבל, כי מה יכול להיות קשה יותר מאבל על ילד מת. דוד גרוסמן כתב את 'נופל מחוץ לזמן' לאחר נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השנייה.  הוא מרחיק את האבל למקום אחר, עם מציאות אחרת, כביכול, אבל, אבל על ילד הוא אוניברסלי. הרגש, של חוסר ההשלמה עם האבדן, החיפוש היומיומי אחר ההתמודדות עם הבלתי נתפש. בפרק הראשון של הספר כותב גרוסמן על האיש ההולך, שקם ערב אחד, נפרד מאשתו, לאחר שחמש שנים שתקו יחד את הלילה ההוא, ליל המוות, והוא יוצא 'לשם', לחפש את המקום בו יוכל לפגוש את בנו המת. היא מנסה להניא אותו מכך, אך הוא לא שומע לה. הוא הולך במעגלים מסביב לעיר, וסוחף את כל האבלים האחרים, שנמצאים על הגבול הזה, שבין החיים כאן לילדם, שנמצא 'שם'. הם רוצים להגיע לשם, כדי להיפרד.

יעל קרמרסקי, מנהלת ובמאית של אנסמבל פספורט, ידעה שתרצה לבצע על הבמה את הספר. בשנת 2022 פנתה אל גרוסמן וביקשה את רשותו לעבד את הספר למחזה, כשמרכז העיבוד במסעו של האיש ההולך. יעל אומרת: "ככל שהעמקתי בספר, הבנתי שהוא עוסק בחיים, ולא במוות. הוא עוסק בחיים של דמויות שניטלה מהן הזהות של הורה, ומאידך, זו מתקיימת בהן ביתר שאת כי הנוכח נעדר".

המופע היה אמור לצאת באמצע נובמבר, אך ב 7.10 כולנו נפלנו מחוץ לזמן. לכל מי שצופה בהצגה, ברור שיש התכתבות בין מצבנו מאז השבת השחורה ההיא לבין הטקסטים הקשים של ההורים השכולים.

המשמעות של הצגה שמופיעה בין החללים של מוזיאון תל אביב היא, כמובן, התאמה של לרוח המוזיאון ולחללים השונים בו. ההצגה 'נופל מחוץ לזמן' מתאימה להפליא להליכה בין חללים, כפי שהאיש ההולך (מגולם על ידי אייל זוסמן) נע ממקום למקום, סובב את העיר, כך אנחנו, הקהל, הולכים גם אנו בעקבות האב האבל שמחפש את הדרך לפגוש את בנו המת.

החללים השונים אליהם אנו מובלים מהווים אכסניה לסיפוריהם של הורים אבלים. באחד החללים הסגורים, אנו פוגשים את המיילדת (המגולמת על ידי אליזבת וייסמן) ואת הסנדלר (אילן זכרוב), היא מנסה להתאבד על ידי חנק, מנסה ומפסיקה, מנסה ומפסיקה, ובעלה הסנדלר, שמטיף לה שהיא חייבת לחזור לחיים, מתמודד על ידי פציעה עצמית. כל זה, על רקע של סרטון וידיאו יפהפה של ילדה שצוללת שוב ושוב בבריכה.

המורה הזקן למתמטיקה, שאבל על בנו, מגולם על ידי דינה בליי. האבל גורם למורה לבלבול עמוק. דינה נוגעת לליבנו. היא מיטיבה לתרגם את תחושת האבל לטשטוש עמוק. הבעות הכאב על פניה של בליי מהדהדות בנו, והן מחברות אותנו בקו ישר לנעשה מחוץ לדלתות המוזיאון, לכיכר החטופים, לפחד, הבלבול והכאב על החטופים המתים והחיים, על משפחותיהם, הכאב על הנרצחים ב 7.10, חלקם ילדים וצעירים שהוריהם מתאבלים עליהם.

הקנטאור (ערן בוהם), דמות שנלקחה מהמיתולוגיה היוונית ועברה טרנספורמציה לדמות כביכול מודרנית, חצי אדם חצי שולחן כתיבה, מביעה את אבלה בבוטות, בקללות, בהתנהגות גסה ופוגענית. הכאב יוצא מאנשים שונים בדרכים שונות. האבל בא לידי ביטוי אצל כל אדם לפי אישיותו ונסיבותיו. כולם כואבים, אבל כל אחד מביע אחרת את כאבו, ולעיתים מגיע איש כמו ההולך, שהוא זה שמלכד את האבלים כולם, מאחד אותם בכאבם, מסייע להם לעבד אותו יחד, כי גם הכאב הנורא קל יותר להתמודדות כאשר עושים זאת בצוותא, וגם בזה אנו נוכחים כיום, ביתר שאת, בחברה הישראלית.

רושם קורות העיר (רונן יפרח) מגלם דמות שונה, כביכול, הוא מסתכל על האבלים מבחוץ, מוליך אותנו, הקהל, מחלל לחלל, הוא מהווה מספר שמנגיש לנו את התפתחות העלילה, יש לו  מעין חיוך מסתורי שמבדיל אותו מהדמויות האחרות, הוא כביכול מקל את הסיטואציות הקשות והטעונות מאוד ריגשיות. הוא הולך עם כובע משולש, איש אצולה שמונה על ידי המושל, עד שהוא מוריד את הכובע, ואז מסתבר שגם הוא אב שכול, שניטלה ממנו הזכות להתאבל על ידי מעסיקו. האבל שלא בוטא במשך שנים מתפרץ ממנו, והוא עובר לצד ההורים האחרים ששכלו ילדים.

מעניין לציין שהילדים, בנים ובנות, מתו בשלב מוקדם של חייהם, ולא במלחמה, למרות שעם השתלשלות העלילה מסתבר שהארץ הזאת נמצאת במצב מתמיד של מלחמה. זוהי בחירה מעניינת, שמדגישה את תמימות הילדים ואת אכזריות המשנה של המוות הטריוויאלי, מוות בטביעה, למשל. בתו של רושם קורות העיר טבעה לנגד עיניו באגם, והוא לא יכול היה לסייע לה. לצד האבל יש גם רגש אשמה עמוק שמלווה את תהליך האבל שאינו ניתן לפתרון.

ההצגה החכמה הזאת, לפי טקסט של אחד מגדולי הסופרים שלנו, שעבר שכול בעצמו ומחובר אליו בכל הנימים, עיבוד מזוקק את הטקסטים והתאמתם לחלל המוזיאון, בימוי מעניין ומשחק מצוין מביאים לכך שההצגה נכנסת אל נפשינו, במיוחד בעת הזאת. מאז ומתמיד אנחנו חיים לצד שכול של ילדים, אבל השנה נוסף לכך נדבך נוסף, שהופך את ההצגה לרלוונטית מתמיד גם אם לא קלה לעיכול.

בימוי יעל קרמסקי תאורה ווידאו איריס מועלם תלבושות לירון ספיר מוזיקה מקורית רונן שפירא ייעוץ תנועתי תמר בורר הדרכה קולית שי בן יעקב שחקנים ערן בוהם, דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, אייל זוסמן, אילן זכרוב, רונן יפרח ע.בימוי עינת קפקא ע. תלבושות גל יוסף ניהול הצגה גיא ישראלי צוות טכני אור אטקס, ניבי גליקליך

למועדים ופרטים נוספים:

נופל מחוץ לזמן מאת דויד גרוסמן / אנסמבל פספורט / מוזיאון תל אביב לאמנות (tamuseum.org.il)