סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים בפסטיבל יפו להצגות ילדים

סבתא טורבו, התנינים והחיים שלא תמיד מתנהלים לפי התוכנית

פסטיבל יפו להצגות ילדים ולכל המשפחה, המתקיים השנה בפעם העשרים בתיאטרון יפו במהלך חופשת סוכות, מציע לקהל הצעיר יצירות שאינן מסתפקות בבידור ובצבעוניות.

לצד הצגות שמבקשות להצחיק ולרגש, הפסטיבל נותן מקום לשפות תיאטרוניות שונות, ובהן תיאטרון בובות, חפצים, תנועה, מוזיקה ותיאטרון חזותי. הבחירה לקיים אירוע כזה בתיאטרון יפו הולמת את אופיו של המקום, שמתקיים במרחב יפואי רב תרבותי ומפגיש קהלים שונים עם יצירה בימתית ישראלית ועולמית.

בתוך המסגרת הזאת משתלבת היטב ״סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים״ של אנסמבל הפרחות, הצגה מתוקה, סיפורית ומלאת דמיון, שמצליחה לדבר לילדים על כמה נושאים לא פשוטים בלי להפוך אותם לשיעור חינוכי.

ההצגה מבוססת על ספרה של איריס אליה כהן, ובמרכזה קרן, ילדה שמתמודדת עם אובדן אמה. זהו נתון דרמטי משמעותי, אף שההצגה אינה מטיחה אותו בקהל ואינה הופכת את האבל למרכז כבד של העלילה.

במקום זאת היא בונה סביב קרן עולם שבו הסבתא שלה הופכת במידה מסוימת לדמות שממלאת את החלל שנוצר. אלא שהסבתא הזאת אינה יכולה ואינה רוצה להיות פשוט תחליף לאמא. וזה בדיוק מה שהופך את היחסים ביניהן למעניינים.

סבתא שהיא אדם בפני עצמו

סבתא טורבו היא לא הסבתא הקלאסית של סיפורי הילדים. היא אינה יושבת בכורסה וסורגת, אינה מחכה לנכדה עם עוגיות ואינה מתקיימת רק בתפקיד הסבתאי שלה. היא אדם חי, תוסס, תבוני, אנרגטי ושואף חיים. היא מדברת במהירות, מגזימה, ממציאה, נסחפת ומכניסה לחייה ולחיי הסובבים אותה כמויות גדולות של אנרגיה.

זה יוצר מערכת יחסים יפה עם קרן. מצד אחד הילדה זקוקה לסבתה. היא איבדה את אמה והיא זקוקה לדמות מבוגרת שתהיה שם בשבילה. מצד שני, היא מגלה שהסבתא שלה אינה רק מענה לצורך שלה. יש לה אישיות משלה, רצונות משלה וחיים משלה. קרן צריכה למעשה ללמוד לא רק לקבל את הסבתא כדמות מטפלת, אלא גם להכיר אותה כאדם.

זה רעיון מורכב למדי להצגת ילדים, וההצגה מצליחה להעביר אותו בפשטות. ילדים יכולים להיות מרוכזים מאוד בצרכים שלהם, ובצדק. העולם עדיין חדש עבורם והמבוגרים הם העוגן שלהם. אבל גם המבוגרים אינם רק פונקציה בחייהם. גם לסבתא יש חיים, גם היא רוצה ליהנות, להתלהב, להשתולל ולחוות דברים. הקשר בין השתיים נבנה לכן לא רק מתוך חסר אלא גם מתוך אהבה, סקרנות והנאה הדדית.

כשהחיים מפתיעים

אחד הדברים היפים בהצגה הוא העיסוק שלה בבלתי צפוי. ילדים נדרשים כל הזמן להתמודד עם דברים שלא תכננו. העולם שלהם מלא בפעמים ראשונות, והם עדיין לומדים שהמציאות אינה תמיד מתיישרת לפי הציפיות.

הם מתכננים יום אחד ומקבלים משהו אחר. הם מכירים אדם שנראה להם מוזר. הם נתקלים בבעל חיים שהם מפחדים ממנו. הם נאלצים להיפרד ממישהו. לפעמים משהו משתנה בבית או במשפחה. במציאות המודרנית, ובוודאי בשנים שבהן ילדים נחשפים למצבי חירום, מלחמות ואזעקות, המפגש עם הבלתי צפוי נעשה מוחשי עוד יותר.

בהקשר הזה התנין שמגיע אל עולמה של קרן אינו רק גימיק עלילתי. הוא מייצג את הדבר שלא אמור היה לקרות, אבל קורה. את ההפתעה שמופיעה לפתע ומאלצת אותנו לשנות תוכניות ולהבין שהעולם אינו תמיד מקום צפוי.
וזה גם המקום שבו ההצגה מתחילה לדבר על פחד.

מותר לפחד

תנין הוא כמובן יצור שמזמין פחד. ילדים אינם זקוקים להסברים רבים כדי להבין את משמעות הופעתו. אבל ההצגה אינה מסתפקת ביצירת מפלצת שאפשר לפחד ממנה. היא משתמשת בפחד כדי לדבר על הדרך שבה מתמודדים איתו.

זו נקודה חשובה במיוחד. המסר אינו שצריך להפסיק לפחד. הרי פחד הוא תגובה טבעית, ובוודאי כאשר משהו מאיים או בלתי מוכר מופיע לפתע. השאלה היא מה עושים אחרי שהפחד מגיע.

בתקופה שבה ילדים רבים מכירים היטב אזעקות, ממ״דים, חדשות קשות והפרעות פתאומיות לשגרת החיים, יש משמעות לאמירה הפשוטה שהפחד אינו סוף העולם. אפשר לפחד ועדיין להמשיך. אפשר להיבהל ועדיין לפעול. אפשר להיתקל במשהו שנראה גדול ומאיים ולגלות שאפשר להתמודד איתו.

ההצגה עושה זאת בלי נאום ובלי הטפה. התנין הוא קודם כול חלק מהסיפור, אבל מתחת לסיפור נמצא הרעיון שהחיים מזמנים לנו דברים שלא ביקשנו, והיכולת שלנו להמשיך לחיות אינה תלויה בכך שנצליח למנוע את כל ההפתעות.

תיאטרון שנבנה מול העיניים

העיבוד הבימתי והבימוי של חנה ואזנה גרינוולד בוחרים שלא לבנות עולם ריאליסטי עמוס תפאורות. להפך. אחת הבחירות המוצלחות בהצגה היא להעמיד לרשות שלוש השחקניות מעט יחסית, ולתת להן להפוך את הבמה למקום אחר באמצעות הגוף, החפצים, התנועה והמוזיקה.

עדן אוליאל, סלי ארקדש ורותם גולדנברג הן שחקניות יוצרות, והנוכחות המשותפת שלהן היא חלק משמעותי מהאופי התיאטרלי של ההפקה. הן אינן רק מספרות את הסיפור. הן בונות אותו לנגד עיני הילדים. חפץ יכול להפוך לדבר אחר, תנועה יכולה ליצור דמות, וחומר פשוט יכול להפוך לרגע אחד למשהו אחר לגמרי.

הצינור הירוק והגמיש שבמרכז השפה החזותית של ההצגה הוא דוגמה טובה לכך. הוא יכול להפוך למעגל, לזירת משחק, לביצה, לכלי או לאלמנט מעולם התנינים. הבחירה הזאת מתאימה במיוחד לתיאטרון ילדים מפני שהיא אינה סוגרת את הדמיון אלא פותחת אותו. הילד אינו מקבל הכול מוכן. הוא משתתף בפעולת ההמצאה.

גם הבובה שעיצב לאוניד אליסוב משתלבת בתוך השפה הזאת, וכך נוצר עולם שאינו מנסה לשכנע אותנו שהתנין אמיתי. הוא אמיתי בדיוק במידה שבה התיאטרון מאפשר לו להיות אמיתי.

שלוש שחקניות ועולם שלם

העבודה של שלוש השחקניות מקבלת תמיכה בעיצוב התנועה של רביד סביל. הגוף הופך לכלי עבודה מרכזי, והמעברים בין הדמויות והמצבים אינם נשענים רק על החלפת תלבושות או תפאורה. יש כאן תחושה של משחק במובן הבסיסי ביותר של המילה, וזה אולי הדבר שהכי מתאים לקהל שאליו מכוונת ההצגה.

הילדים מכירים את המשחק הזה היטב. הם לוקחים קופסה והופכים אותה לבית, מקל הופך לחרב, שמיכה הופכת למערה וכיסא יכול להפוך למכונית. התיאטרון למעשה מחזיר לבמה את הפעולה הילדית הזאת ומעצים אותה באמצעות מקצוענות של שחקנים, תנועה, תאורה, מוזיקה ועיצוב.

גם התלבושות והתפאורה של יערה צדוק אינן מבקשות ליצור עולם נטורליסטי. יש בהן משהו צבעוני, קרקסי ומוגזם, שמתאים לאישיותה של סבתא טורבו ולממד הפנטסטי של הסיפור. עיצוב התאורה של עדי סומך משלים את השינויים במרחב ומאפשר לבמה הפשוטה יחסית לקבל בכל פעם אופי אחר.

כשהמוזיקה הופכת לחלק מהסיפור

המוזיקה המקורית של נדב ויקינסקי היא מרכיב חשוב נוסף בהצגה. היא אינה רק מוזיקת רקע שמלווה את הפעולה, אלא חלק מהעולם שהתיאטרון בונה. הקשר שלה לדמותו של אלברט, הנגן שמגיע אל עולמה של סבתא, מעניק לה גם תפקיד דרמטי.

המוזיקה מאפשרת להצגה לנוע בין הומור, מתח, רוך ודמיון, ובעיקר מחזקת את התחושה שהעולם של סבתא טורבו אינו עולם ריאליסטי. זהו עולם שבו אפשר לעבור במהירות ממצב אחד לאחר, שבו התנין יכול להופיע, הסבתא יכולה להיסחף והמציאות יכולה להפוך לסיפור.

לא רק תנינים

בסופו של דבר, ״סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים״ היא הצגה שעושה שימוש בסיפור הרפתקני כדי לדבר על החיים עצמם. על אובדן ועל הצורך בדמות שתהיה שם אחריו. על הקשר המיוחד בין נכדה לסבתא. על ההבנה שגם האדם שמטפל בנו הוא אדם בעל חיים משלו. על הפתעות שלא הזמנו. על דברים שונים מאיתנו. ובעיקר על פחד.

היא עושה זאת בלי להכביד על הילדים ובלי להפוך את ההצגה לשיעור. התנינים נשארים תנינים, הסבתא נשארת סבתא טורבו, והמוזיקה, התנועה והמשחק שומרים על חדוות המשחק לכל אורך הדרך. אבל מתחת לכל אלה יש אמירה פשוטה ונכונה: אי אפשר לתכנן את החיים עד הסוף. לפעמים מגיע תנין. לפעמים קורה משהו הרבה יותר קשה מתנין. ואז צריך למצוא את האנשים שיכולים לעזור לנו, למצוא בתוכנו כוחות, לפחד אם צריך, ולנסות להמשיך.

במובן הזה הבחירה להעלות את ההצגה במסגרת פסטיבל יפו להצגות ילדים דווקא עכשיו מעניינת במיוחד. זוהי יצירה שמצליחה להיות מתוקה ומשעשעת, אבל אינה חוששת להכניס לתוך עולם הילדים גם אובדן, פחד, חרדה ושינוי. ובעיקר היא מזכירה שגם בתוך מציאות שאינה צפויה אפשר להמשיך לשחק, לדמיין ולחיות.

מאת: איריס אליה כהן
עיבוד ובימוי: חנה ואזנה גרינוולד
שחקניות יוצרות: עדן אוליאל, סלי ארקדש, רותם גולדנברג
תפאורה ותלבושות: יערה צדוק
מוזיקה מקורית: נדב ויקינסקי
עיצוב תנועה: רביד סביל
עיצוב תאורה: עדי סומך
בובה: לאוניד אליסוב
עוזרת במאי: נועה בן ארי
הפקה: אביטל מישל מאיר

צילום סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי