מאי 2, 2026
"סונטת קרויצר" היא מפגש בין בטהובן לטולסטוי, בין ששון גבאי כגיבור המונודרמה, לבין הכנר אייל קלס והפסנתרנית רננה גוטמן, מפגש שיוצר אירוע שונה מהרגיל. הוא לא מלווה יצירה ספרותית במוזיקה או להפך, אלא מנסה לחשוף כיצד המוזיקה פועלת בתוך הנפש האנושית.
המופע שהוצג הפעם בצוותא אינו עוד ערב של "קריאה עם מוזיקה", אלא ניסיון לייצר מצב תודעתי שבו טולסטוי ובטהובן מנהלים מאבק משותף על הבמה, כשהמוזיקה משפיעה על הטקסט והטקסט מאיר את המוזיקה.
המופע נערך גם במקומות אחרים, אך הבחירה בצוותא אינה מקרית. החלל האינטימי, החשוף יחסית, נטול הפאר הטקסי של אולמות קונצרטים גדולים, מתאים היטב למבנה הנפשי של היצירה.
"סונטת קרויצר" של טולסטוי הוא וידוי. זהו טקסט שנע בין התפרצות להצטדקות, בין הכאה על חטא לבין ניסיון מתמיד לשלוט בנרטיב.
בחלל קטן, שבו הקהל כמעט חולק את אותו אוויר עם המבצעים, הסיפור מקבל איכות קלסטרופובית מדויקת. אין לאן לברוח מן הקנאה, מן האלימות הרגשית ומן החשדנות שמכרסמות בגיבור.
ששון גבאי אינו "מספר" את הטקסט במובן המקובל. הוא אינו מבקש להפוך את הדמות לפסיכולוגית מדי, למרות שברור שהסיפור הוא על הנעשה בנפש האדם. הוא גם לא מנסה להעמיס עליה מניירות דרמטיות. להפך. חלק גדול מעוצמתו נובע דווקא מן האיפוק.
גבאי עובד דרך קצב הדיבור, דרך השתהויות קטנות, דרך שינויי טון כמעט בלתי מורגשים. הוא מבין היטב שטולסטוי כתב דמות שמנסה כל העת להישמע רציונלית, גם כאשר היא מתפרקת מבפנים. לכן המשחק שלו אינו מתפוצץ החוצה אלא רוטט מבפנים.
זהו אחד ההישגים הגדולים של הערב: ההבנה שהטקסט אינו זקוק להיסטריה כדי להיות מטלטל. גבאי מאפשר למילים לעשות את עבודתן. לעיתים נדמה שהוא אפילו נסוג מעט, מפנה מקום לטקסט עצמו, ובכך דווקא מגביר את כוחו.
כשהוא מתאר את התפוררות האמון בין בני הזוג, את האובססיה לפרש כל מבט או צליל, הוא אינו משחק "קנאה" אלא חושף מנגנון מחשבתי. זו אינה רק טרגדיה של אדם אחד אלא אנטומיה של תודעה גברית פצועה.
אבל המופע לא היה עובד באותה עוצמה ללא המרכיב המוזיקלי, ודווקא כאן מתגלה החוכמה המבנית של ההפקה.
לב טולסטוי בנה את הנובלה "סונטת קרויצר" סביב הסונטה התשיעית לכינור ופסנתר של בטהובן, אותה יצירה מפורסמת שקיבלה בדיעבד את השם "סונטת קרויצר", והמופע מצליח להבין שהקשר בין הטקסט למוזיקה אינו רעיוני בלבד אלא אורגני ממש. זהו אינו מצב שבו המוזיקה מצטרפת אל התיאטרון מבחוץ, אלא מצב שבו שני התחומים נושמים יחד.
הכינור והפסנתר אינם מלווים את המונודרמה אלא מייצרים את הדופק הפנימי שלה. יש במופע תחושת טמפו מתמדת של זרימה והיתקעות, האצה ובלימה, ממש כפי שפועלת נפש הנתונה לקנאה, פחד ותשוקה.
רגע אחד המשפטים נישאים קדימה בתנופה כמעט אופורית, וברגע הבא הכול נבלם לתוך שתיקה מאיימת. המוזיקה של בטהובן, כפי שהיא מבוצעת כאן, מצליחה להכיל את כל קשת הרגשות האנושיים: מאהבה ועד שנאה, מהיקסמות ועד דחייה, מן הצורך בקרבה ועד הדחף להרוס.
דווקא בתוך המבנה הזה מתבלט כוחו של ששון גבאי. הוא אינו נאבק במוזיקה אלא מקשיב לה, נע בתוכה. לעיתים נדמה שהכינור חושף את מה שהדמות אינה מסוגלת לומר במילים, בעוד הפסנתר מעניק למונולוג שכבת עומק נוספת של חרדה ותסכול.
גבאי, אולי גדול שחקני ישראל בדורנו, מצליח להפוך את הטקסט של טולסטוי לחומר חי ונושם, כזה שמגיב לכל שינוי מוזיקלי כמעט באופן פיזי. החיבור הזה בין נגינה למשחק הוא לב הערב כולו, והוא מה שמעניק למופע את תחושת האחדות הנדירה שלו.
פעמים רבות מופעים המשלבים ספרות ומוזיקה נופלים למלכודת האיור: הטקסט נאמר, והמוזיקה "צובעת" אותו רגשית. כאן היחסים מורכבים בהרבה. נגינתו של אייל קלס אינה מסבירה את הסיפור אלא מערערת אותו.
קלס מנגן את בטהובן מתוך הבנה דרמטית עמוקה. הצליל שלו חד, לעיתים כמעט פראי, אבל לעולם אינו גולש לווירטואוזיות ראוותנית.
יש בנגינה שלו מתח מתמיד בין שליטה להתפרקות, בדיוק כמו בטקסט של טולסטוי. ברגעים מסוימים נדמה שהכינור אינו מלווה את הדמות אלא חושף את מה שהיא עצמה מנסה להסתיר. כאשר המשפטים המוזיקליים מתארכים ונעשים טעונים יותר, הם כאילו קורעים את מעטה ההיגיון שהמספר מנסה לעטות על עצמו.
גם תרומתה של רננה גוטמן משמעותית ביותר. קל היה להפוך את הפסנתר לליווי בלבד, אך גוטמן מצליחה לייצר נוכחות עצמאית בתוך המבנה המשולש של המופע. הנגינה שלה מדויקת, אינטליגנטית ובעיקר קשובה מאוד למתרחש על הבמה.
יש רגעים שבהם הפסנתר כמו מחזיק את הקרקע מתחת לטקסט, ורגעים אחרים שבהם הוא יוצר תחושת איום חרישית. השילוב בין הפסנתר לכינור אינו רק מוזיקלי אלא תיאטרלי ממש.
הבחירה לעבור שוב ושוב בין טקסט לנגינה מייצרת דינמיקה מעניינת של נשימה והצטברות. במקום רצף ליניארי, הערב בנוי בגלים.
קטע מדובר מוביל להתפרצות מוזיקלית, ואז המוזיקה מחזירה את הקהל אל הטקסט טעון יותר, חשוף יותר. במובן הזה, המבנה מזכיר תנועה נפשית: מחשבה, הדחקה, התפרצות, הכחשה.
מעניין במיוחד האופן שבו המופע מטפל בשאלת הגבריות. טולסטוי כתב את "סונטת קרויצר" מתוך עמדה מוסרנית ומיזוגנית מורכבת מאוד, והטקסט המקורי עלול לעורר כיום התנגדות חריפה.
ההפקה אינה מנסה "לעדכן" אותו באופן מלאכותי, אבל גם אינה נופלת למלכודת ההאדרה. דווקא דרך המשחק המרוסן של גבאי והעוצמה הבלתי יציבה של המוזיקה, נחשפת האלימות הפנימית של הדמות במלוא כיעורה.
זהו אינו מופע שמבקש מהקהל להזדהות באופן פשוט. להפך. יש בו אי נוחות מתמשכת. הצופה נע בין חמלה כלפי האדם המתפרק לבין דחייה עמוקה מן האובססיה שלו לשליטה. במובן הזה, ההפקה מצליחה לשמר את המורכבות של טולסטוי בלי להפוך את הטקסט למסמך מוזיאוני.
גם הבימוי מגלה איפוק נכון. אין כאן ניסיון לייצר "אירוע" תיאטרלי במובן הראוותני. כמעט הכול נשען על נוכחות, קצב והקשבה. זה דורש ביטחון רב מצד היוצרים, משום שאין אפקטים שמסתירים חולשות. כל שתיקה מורגשת. כל מעבר צריך להיות מדויק. ואכן, אחד הדברים המרשימים במופע הוא רמת המשמעת הפנימית שלו. אף רגע אינו נמרח יתר על המידה.
עם זאת, דווקא בשל האיפוק הזה, יש רגעים שבהם הערב כמעט זהיר מדי. לעיתים נדמה שהמבנה האסתטי המוקפד מונע מהמופע להגיע לקצה המסוכן באמת שטמון בטקסט.
אחת השאלות המרכזיות שעולות מן הערב היא שאלת כוחה של המוזיקה. אצל טולסטוי, המוזיקה נתפסת כמעט ככוח מסוכן, כזה שמפרק גבולות מוסריים ומצית יצרים שאין שליטה עליהם.
ההפקה אינה פותרת את השאלה הזאת אלא מעמידה אותה מחדש מול הקהל. האם המוזיקה חושפת אמת פנימית, או שהיא רק מאפשרת לאדם להשליך עליה את פחדיו? האם האמנות משחררת, או דווקא מערערת את הסדר שעליו מבוססת הזהות?
אלה שאלות שהמופע אינו עונה עליהן באופן חד משמעי, וטוב שכך. חלק מכוחו נובע בדיוק מן העמימות הזאת. בעולם תרבותי שבו יצירות רבות ממהרות להסביר את עצמן, "סונטת קרויצר" סומך על הקהל שיחזיק את המתח.
הבחירה בששון גבאי לתפקיד המרכזי מתבררת ככל שהערב מתקדם כבחירה טבעית. גם כאשר הדמות שלו נעשית בלתי נסבלת, קשה להסיר ממנה את המבט. גבאי מצליח להחזיק את הסתירה שבין אינטליגנציה לבין הרס עצמי, בין תרבות לבין אלימות.
בסופו של דבר, זהו מופע שמצליח לעשות דבר לא שכיח: לקחת טקסט קלאסי מוכר ולהחזיר לו תחושת סכנה. במקום להפוך את טולסטוי לאנדרטה ספרותית, הוא מחזיר אותו להיות אדם הכותב מתוך חרדה, קנאה ותשוקה. ובמקביל, הוא מזכיר שגם בטהובן אינו רק "מוזיקה יפה", אלא כוח רגשי כמעט אלים.
"סונטת קרויצר" בצוותא אינו ערב קל לעיכול, וגם לא כזה שמבקש לספק נחמה. אבל דווקא משום כך הוא מצליח להישאר בזיכרון. זהו מפגש נדיר יחסית בין ספרות, תיאטרון ומוזיקה, שבו שלושת המרכיבים אינם מתחרים זה בזה אלא חושפים זה את הסדקים של זה. בתוך שעה אחת בלבד נוצר חלל טעון, אינטימי, שממשיך להטריד.
מאת: לב טולסטוי
מבוסס על "סונטת קרויצר" מאת טולסטוי ועל הסונטה לכינור ופסנתר מס' 9 של בטהובן
משחק: ששון גבאי
כינור: אייל קלס
פסנתר: רננה גוטמן
בימוי: מיכאל טפליצקי
צילום: גלית דבי
בטהובן | "סונטת קרויצר" (בעיבודו של ריצ'רד טונייטי לכינור סולו ולתזמורת כלי קשת)
קטעים מהנובלה של לב טולסטוי ״סונטת קרויצר״
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©