סוף העולם שמאלה, התיאטרון הארצי בשיתוף תיאטרון חיפה

אחד הסרטים הישראלים המצליחים, של אחד הבמאים המובילים בארץ, 'סוף העולם שמאלה' של אבי נשר, סרט שהיה רב מכר, סרט חזק, נוגע מאוד ריגשית, מטלטל אפילו למרות ההומור שבו, הפך למחזמר בתיאטרון העברי, בשיתוף תיאטרון חיפה. המחזמר הזה לא מסתיר את כוונתו: להיות להיט. כמובן, כל מחזאי, במאי ושחקן רוצה שהצגתו תהפוך ללהיט, וגם התיאטרון חושק בכך.

מאידך, יש פה התפשרות על עממיות, הומור שהוא לעיתים קצת נמוך ועדתי, על חשבון העומק שהיה בסרט האייקוני, אם כי כמובן, מחזות הזמר הם הז'אנר הכי אהוב בארץ ובעולם. התיאטרון הארצי מכיר את המתכון המצליח, והוא משתמש בו, פעם אחר פעם, עם מחזות זמר מצליחים בעולם, כמו שיקגו, או כאלה שהצליחו בארץ, כמו סלאח שבתי, עם כמה כוכבים מובילים ומוזיקה מקפיצה. מתכון מנצח, שמביא לנו יצירות ענק וגם משעשע אותנו, כי זה חלק מהמתכון. הרצון להבטיח רב מכר שיחזיר את ההוצאות על מחזה זמר, שהוא גם הז'אנר הכי יקר לעשייה וביצוע בתיאטרון ומחייב את ההשקעות הגדולות ביותר, מביא את ההפקה לגייס שחקנים מעולים, תזמורת, לייצר תלבושות מרהיבות על רקע של תפאורה יוצאת דופן. ההפקות היקרות הללו אכן מביאות קהל, שנהנה מאוד מההפקה המוזיקלית ומהווידיאו ארט המקסים במחזמר הזה.

התסריט, שהפך למחזה, שם כמובן דגשים משלו. במקרה הזה יש דמיון רב בין סיפור העלילה של הסרט לזה של המחזה. שתי משפחות, אחת 'ותיקה', ממוצא מרוקני, כבר עשור בארץ, בעיירה נידחת שיש בה רק בית חרושת לזכוכית (כנראה ירוחם), ומשפחה 'חדשה', ממוצא הודי, נאלצות לגור זו ליד זו, ולהתמודד עם פערי התרבויות ותחושת העליונות שלהן זו על זו, זו עם התרבות והשפה הצרפתית, שמתגאה בקשריה עם המלך, וזו עם התרבות והשפה האנגלית, שמתגאה בהשכלתה ובנימוסיה הבריטיים. הבנות, שרה וניקול, הופכות לחברות הטובות ביותר, אך מסביבן הרבה קונפליקטים, וביניהם האב מהמוצא ההודי שמנהל רומן סוער עם רקדנית עבר ממוצא מרוקני. מה שמגשר בין כולם הוא הרצון להצליח בלב המדבר במשחק קריקט מול משלחת בריטית, במיוחד על רקע השביתה שמאיימת לסגור את המפעל.

העלילה, של מעשה משנת 1968, מביאה אלינו כל כך הרבה רבדים של הסיפור הישראלי, לפחות מזוויות מסוימות. קליטה לא מוצלחת של עולי המזרח, שמביאה לכך שהם חשים מופלים עד היום, היווצרותן של עיירות 'פיתוח' ללא פיתוח וללא תקווה, לצד הבדלים עדתיים ובינאישיים בהתמודדות עם תהליך ההסתגלות למדינה חדשה, כאשר הדור הצעיר ממהר להסתגל ואילו הדור המבוגר נוטה לנוסטלגיה לעברו ולייאוש, וכל אחד עם תהליכיו ועם רמת חוסנו הנפשי.

השחקניות הצעירות, גל מלכה ושני ששון, משכילות לשבות את הלב במשחקן ובשירתן, גם אוולין הגואל מגלה רמת המשחק שאנחנו מצפים ממנה והיא מצליחה לעורר בנו שלל רגשות, גם יתר הקאסט צבעוני ומעניין. המוזיקה סוחפת, ויחד עם זאת, כאמור, העלילה והטקסט מכוונים לממוצע לא גבוה מבחינת רמתו, ומושכים להומור די נמוך לעיתים. למרות הכל, ניתן ליהנות מהמחזמר, גם אם הוא לא מגיע ברמתו, ביכולתו לגרות להרגשה ולחשיבה כמו הסרט של אבי נשר.