ספא וויקאנד בקולנוע

ספא וויקאנד: ארבע כוכבות, הרבה כאוס וצחוק

יש משהו כמעט נוסטלגי ב"ספא וויקאנד". לא רק משום שמדובר בקומדיה הוליוודית פרועה, אלא מפני שהיא מזכירה תקופה שבה סרטים כאלה היו חלק קבוע מהיצע בתי הקולנוע.

לא סרטי גיבורי על, לא דרמות כבדות, לא יצירות שמבקשות מהצופה לפענח את משמעות החיים, אלא קומדיה שמבטיחה דבר פשוט מאוד: קבוצה של אנשים יוצאת לנופש, הכול משתבש, והקהל צוחק מכל הלב.

במקרה הזה מדובר בארבע נשים, בגילומן של לסלי מאן, איילה פישר, אנה פאריס ומישל בוטו, שמגיעות לספא יוקרתי שאמור להיות המקום המושלם להירגע בו. כמובן, מי שמכיר את הז'אנר יודע שהמילה "להירגע" היא בעיקר הבטחה שלא תתקיים.

במקום שלווה מגיע כאוס, במקום טיפולי ספא מגיעים אסונות, ובמקום חופשה מפנקת מתקבלת שרשרת של החלטות גרועות שהולכת ומסלימה.

מאחורי הסרט עומדים ג'ון לוקאס וסקוט מור, הצמד שחתום בין היתר על "אמהות רעות" ועל "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". כבר מהשמות האלה ברור פחות או יותר מה מקבלים מושג על מה שהולך להתרחש כאן.

אין כאן ניסיון להמציא מחדש את הקומדיה, אלא להשתמש בנוסחה מוכרת ולהעביר אותה לידיהן של ארבע שחקניות קומיות שמסוגלות להפוך גם סיטואציה בנאלית למשהו הרבה יותר פרוע.

ארבע נשים נכנסות לספא. אתם יכולים לנחש מה קורה אחר כך

הבעיה הראשונה של "ספא וויקאנד" היא גם היתרון הגדול שלו. אנחנו יודעים לאן הסרט הולך.
כמעט מהרגע הראשון ברור שהחופשה המושלמת עומדת להפוך לסיוט. ברור שהדמויות יעשו טעויות. ברור שהמצב ילך ויחמיר. ברור שבשלב מסוים הן יאבדו שליטה לחלוטין. ברור שבסוף הכל יהיה טוב.

כאן נכנסת לתמונה הכימיה בין ארבע השחקניות.
איילה פישר, בתפקיד מל, מביאה לסרט את האנרגיה המתפרצת שמזוהה איתה. היא מסוג השחקניות שיכולות להיכנס לפריים ולשנות מיד את הטמפרטורה שלו. הדמות שלה אינה זקוקה להסברים ארוכים. היא פשוט נכנסת לפעולה, ובדרך כלל הפעולה הזאת היא בדיוק הדבר הלא נכון לעשות.

אנה פאריס היא סיפור אחר לגמרי. יש לה יכולת יוצאת דופן להפוך מבוכה לקומדיה. היא אינה צריכה לומר משפט מצחיק כדי להצחיק. הבעת פנים, תנועה לא נכונה או תגובה מוגזמת מספיקות לה. דווקא משום שהיא יודעת לשחק את המבוכה ברצינות מוחלטת, היא הופכת אותה למצחיקה עוד יותר.

לסלי מאן מביאה את העצבנות, הלחץ והתחושה שהכול עומד לצאת משליטה, ואילו מישל בוטו מספקת לסיפור מידה של קשיחות וציניות. ארבעתן שונות זו מזו, וזה בדיוק מה שהופך את הדינמיקה ביניהן לאפקטיבית.

"ספא וויקאנד" מצליח בעיקר כאשר הוא נותן לשחקניות לעבוד. ברגע שהתסריט מנסה לייצר את הסיטואציה הקומית הבאה, התחושה נעשית פחות טבעית.

יש בסרט לא מעט רגעים שבהם אפשר כמעט לראות את גלגלי התסריט מסתובבים. דמות צריכה להגיע למקום מסוים, ולכן היא מגיעה. מישהו צריך להבין משהו לא נכון, ולכן הוא מבין. תאונה צריכה לקרות, והיא קורית. עוד מכשול צריך להופיע, והוא מופיע.

בקומדיה מהסוג הזה זה לא בהכרח חטא. למעשה, הצופה מגיע בדיוק בשביל השרשרת הזאת של אסונות. אבל כדי שהיא תעבוד, צריך שהאירועים ירגישו מפתיעים גם כאשר המבנה הכללי צפוי.

חלק מהבדיחות עובדות היטב דווקא משום שהן מגיעות במהירות ולא מאפשרות לצופה להתעכב עליהן. אחרות מרגישות כמו רעיונות שנלקחו מקומדיות קודמות, הוחלפו בהן הדמויות ונשלחו שוב למסך.

יש רגעים שבהם נדמה שהסרט יודע היטב מה הקהל מצפה לראות, אבל פחות מתאמץ לשאול את עצמו אם הקהל כבר ראה את זה בעבר.
ובכל זאת, קשה לכעוס עליו יותר מדי. "ספא וויקאנד" אינו מתיימר להיות משהו אחר.

הקאמבק של הקומדיה הפרועה

אולי ההיבט המעניין ביותר בסרט נמצא בכלל מחוץ למסך.
קומדיות אולפן פרועות מהסוג הזה הפכו בשנים האחרונות למוצר פחות שכיח. הוליווד למדה להעדיף השקעות גדולות בזיכיונות מוכרים, בסרטי גיבורי על ובמותגים שכבר הוכיחו את עצמם. קומדיה מקורית, במיוחד כזאת שמבוססת על הומור גס, פיזי ובלתי מתנצל, היא הימור גדול יותר.

לכן יש משהו כמעט מרענן בעצם קיומו של "ספא וויקאנד".
הסרט אינו מתנצל על היותו מטופש. הוא אינו מנסה להפוך כל בדיחה להצהרה חברתית. הוא אינו עוצר באמצע כדי להסביר לצופה מה המסר. הוא פשוט רוצה לקחת ארבע נשים, להכניס אותן לסביבה מפוארת, להעניק להן סדרה של החלטות איומות ולראות מה יקרה.

הגישה הזאת יכולה להיתפס כמיושנת, אבל היא גם יכולה להיות משחררת. לא כל סרט חייב להיות אירוע תרבותי. לפעמים סרט הוא פשוט סרט.

זה נכון במיוחד בתקופה שבה הצופה מגיע לקולנוע כשהוא עמוס בחדשות, במציאות קשה ובכמויות בלתי נגמרות של תוכן שדורש ממנו תשומת לב. קומדיה שמאפשרת לשבת באולם, לצחוק ולשכוח לשעה וחצי מהעולם אינה בהכרח מוצר נחות. היא פשוט ממלאת תפקיד.

אז האם באמת מצחיק בספא?

התשובה היא כן, אבל לא באופן אחיד.
יש בדיחות שעובדות מצוין ויש כאלה שמגיעות עם תחושה של "כבר ראינו את זה". יש סצנות שבהן ארבע השחקניות מצליחות להרים את החומר מעל הכתיבה, ויש רגעים שבהם אפילו הכריזמה שלהן אינה יכולה להסתיר את העובדה שהבדיחה פשוט אינה מספיק טובה.

אבל המבחן החשוב ביותר לקומדיה הוא בסופו של דבר פשוט מאוד: האם נהניתי?
במקרה של "ספא וויקאנד", התשובה היא שכן.
לא מפני שמדובר בקומדיה מבריקה במיוחד. לא מפני שהתסריט מפתיע בכל צעד. ולא מפני שהסרט מציע תובנות חדשות על נשים, חברות או החיים המודרניים.
הוא פשוט יודע מה הוא רוצה להיות.

קומדיית קיץ צבעונית, מוגזמת, וולגרית במידה, מלאה בתקלות ובדמויות שמתקשות לקבל החלטה אחת נכונה. מעל הכול, הוא נשען על ארבע שחקניות שיודעות שהן נמצאות בתוך פארסה ואינן מפחדות ללכת איתה עד הסוף.

אם אתם מחפשים תסריט מתוחכם, כדאי לחפש במקום אחר. אם אתם רוצים קומדיה שמפתיעה בכל דקה, גם כאן הציפיות צריכות להיות מתונות. אבל אם בא לכם ערב קולנוע שבו אפשר להניח את הטלפון בצד, לשבת מול המסך ולראות ארבע נשים מוכשרות מאבדות את זה בסביבה יוקרתית להפליא ולצחוק, "ספא וויקאנד" עושה את העבודה.

בתוך כל הציניות והחשש שהקולנוע המסחרי שכח איך להצחיק, יש משהו נעים בסרט שפשוט אומר: בואו נעשה בלגן.
ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.

בימוי: ג'ון לוקאס וסקוט מור
תסריט: ג'ון לוקאס וסקוט מור
שחקניות: לסלי מאן, איילה פישר, אנה פאריס, מישל בוטו
ז'אנר: קומדיה
הפקה: ארצות הברית