עד שתחזור, סרט ישראלי חדש

התסריט לסרט 'עד שתחזור', נכתב מתוך תהליך האבל של שרי אזולאי תורג'מן על מות אביה. כאשר היא מספרת על האדם שהיה, על אהבתו לים ואל משפחתו, ניתן להבין את גודל החוסר שמתוכו נוצר הסרט. החוסר הזה מהדהד לאורך היצירה. מקומו של האב כנעדר נוכח, שמופיע רק בסוף הסרט, בתוך הזייה,  בצילום מטלטל, כשהוא דומה לאל הים, פוסידון. זוהי הבלחה קצרה של השחקן מוריס כהן בתפקיד שלא יישכח.

הסרט, שנולד לפני הקורונה ונקבע להצטלם במעגנים בחו"ל, 'הסתפק' בצילום במארינות ישראליות, כיוון שיוצריו לא רצו לוותר או לדחות אותו, והוא הצטלם ב 16 ימי צילום דחוסים. כבר בשנת 2023 החל הסרט לזכות בפרסים בינלאומיים, הראשונים שבהם בפסטיבל הסרטים בוורשה, ולאחר מכן זכה בפרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל סרטים ברומא. רק עכשיו, כשנתיים לאחר שנוצר, הוא מגיע לתאריך הבכורה הרשמי שלו בארץ.

זהו סרט לירי, פיוטי במידה רבה, שמתמקד בנערה בת 16, מאיה, היא השחקנית הצעירה הלל ינאי-שני, שמצליחה להעביר בסרט את תחושת הגעגוע שמתרגמת נערה צעירה להתנהגות מסכנת חיים, הפלגה בים הפתוח במשך ימים ארוכים, כשהיא מכניסה את עצמה ביודעין למצבים בהם היא עלולה למות. אנחנו עוקבים בנשימה עצורה אחרי המקרים הללו, כשאנו חוששים לה.

מאיה עוברת מכשולים בדרך אל האב שנעלם, האב שעבד בים ולא נמצא למרות חיפושים ממושכים. היא לא מוכנה לקבל את האפשרות שאביה טבע, וממשיכה לחפש אותו. בדרך היא פוגשת את ניקוס, ימאי קפריסאי צעיר מלרנקה, שם היא עוגנת ללילה. ניקוס מסייע לה בדרכה, ולמעשה, מציל את חייה. ניקוס מגולם על ידי דניאל ליטמן, שמצליח להיכנס לדמותו של הצעיר היווני המחוספס. כל אותו זמן, אמה של מאיה ואחיה, שעוברים שניהם התמודדות לא פשוטה משלהם עם העדרו, מותו המשוער של האב, צריכים להתמודד גם עם העלמה של הבת בים, אותו ים שלקח את אב המשפחה.

כל התמודדויות נפתרות יחד בסוף הסרט. המשפחה מתאחדת לאחר שמאיה 'פגשה' את אביה החיזיון תעתועים מתחת למים, כמעט טבעה, הצליחה להציל את עצמה בעזרת טריק שלימד אותה ניקוס, והיא חוזרת למשפחתה כשהיא שלמה עם העדרו של האב, והיא נותנת לעצמה את האפשרות להמשיך בחיים בלעדיו.

תהליך האבל הכבד על מותם, העדרם של האנשים הקרובים לנו ביותר, מקבל משנה תוקף לאחר השבעה באוקטובר. רבים כל כך שאבדו, נרצחו או נפלו במלחמה, אבל קולקטיבי של מדינה שלמה, מגולם פה בתחושת האבל של בת על אביה.

כולנו מכירים אבל, פרטי וציבורי, אך כיום האבל מקבל משקל רב מאוד בחברה הישראלית, והסרט הזה נכנס למקום של אבל ציבורי, שלא היה מיועד אליו מראש. יש בסרט, למרות שהוא מדבר גם לציבור הבינלאומי, כפי שאנו נוכחים מהפרסים הבינלאומיים בהם זכה ובאהדת הקהל העולמי, אלמנטים ישראליים מאוד. אחיה של מאיה, אסף, הוא שחקן כדורגל מצטיין ששואף להשתלב ביחידה קרבית ומביא לנו פן נוסף של ישראליות.

יש לסרט גיבור נוסף, הים עצמו. לכוחותיו, צבעיו, התנודות שבו והמוזיקה שהוא יוצר, יש בסרט מקום מרכזי. הצילום מאפשר לנו להרגיש את תנודות הים, אנו חשים שאנו שטים יחד עם מאיה ויכולים להזדהות עם החוויה שהיא עוברת בשייט.  יש משהו בחוויה הזאת שהופך את הסרט לחושי ממש. כל סרט נוגע בחלק מחושינו, והסרט הזה נוגע בחוש פיזי נוסף, כשהוא גורם לנו להרגיש שאנחנו לוקחים חלק בשייט יחד עם מאיה, יושבים לצידה ומתבוננים בה. זוהי כמובן חוויה שנובעת מזווית באיכות הצילום.

זהו סרט מסע, משלב מסע של נערה להתבגרותה והתגברותה על תחושת החידלון שנובעת ימות אביה ומביא אותה להשלמה, עם מסע פיזי, בים, שמטלטל אותנו בכל פעם מחדש, הצופים, טלטול פיזי של גלי הים לצד טלטול רגשי, כאשר אנחנו חוששים לחייה של הנערה. לשמחתנו, הסוף טוב.

שרי אזולאי תורג'מן אומרת על סרטה: "המרחבים הצפופים והפריימים הסגורים משקפים את הקטנות של האדם בעולם הטבע אך גם את המצב הרגשי של מאיה בסרט. היא לא רואה שום דבר ואף אחד, מעבר למטרה שהיא רוצה להשיג. כל עוד היא במסע, אין לה אפשרות להתרפק רגשית, היא כמעט ולא נושמת. רק בסוף הסרט, היא מסוגלת לראות את עצמה ואת החיים כפי שהם, ולהרפות, לשחרר את הכאב שלה, כדי לחיות".

התסריטאית והבמאית שרי אזולאי תורג׳מן

בכיכובם של: הלל ינאי-שני, דניאל ליטמן, עדי גילת, אופק פסח, מוריס כהן

צלם: עידן ששון | עורכת: שירה הוכמן | ע. במאי ראשון: עמנואל שכטר | מעצב אומנותי: יורם שייר | מעצבת תלבושות: רונה דורון | מקליט ראשי: אורי צ׳צ׳יק |

טריילר ותמונות בחסות סרטי יונייטד קינגס