עוד מוקדם לדעת, אנסמבל תוצרת בית

'עוד מוקדם לדעת' היא הצגה שהיא סוג של מסע. מסע לשומקום, מסע לנפשו של אדם שאינו יודע עוד את נפשו, מסע דרך טראומות שאינו מציע נחמה, אלא הסתכלות אבסורדית, אפילו משעשעת, על החיים האלה ועל הקיום, או מיעוט הקיום, שנותר לנו אחרי השבעה באוקטובר.

יואב ברתל, בתפקידו כמנהל אנסמבל, מספר לנו את קורותיו ביום הנורא ההוא. איך היה בסטודיו, התארגן לקראת הצגה בעיר מרוחקת, והאזעקה תפשה אותו שם, בקרית המלאכה. כשהבין את המתרחש, הוא רץ הביתה, כי שכח שהגיע עם הרכב. אחרי שבוע התעשת, והאנסמבל החל להסתובב בארץ, בהופעות בפני מפונים. בבתי המלון ובאתרים השונים בהם מצאו עצמם המפונים שרר כאוס, וגם האמנים שבאו לבדר אותם מצאו עצמם ממתינים לתורם בתוך הבלגן ששרר שם.

בהצגה, יואב נרדם תוך כדי המתנה לתורו להופיע בפני מפונים, וחלומו, קרעים של מציאות, חרדות לגבי העולם ולגבי עתידו האישי, על מערכות היחסים שלו עם בת זוגו (השחקנית- רקדנית ושותפתו לניהול האנסמבל בחיים, אביגיל רובין) ועם חבריו לאנסמבל, מעמדו המקצועי ויכולותיו, כל אלה עומדים בסימני שאלה. כפי שקורה לכולנו בעתות של טראומה, אנחנו נדרשים לחשיבה מהירה בזמן שהמוח עדיין לא עיכל את המתרחש ,ונמצא בחרדה קיומית. כך, מנהל האנסמבל חש את כל כובד האחריות, כמנהל ולאנשים שאיתו, והוא מנסה להמלט ממנה דרך החלום.

בחלומו, הוא נוטש את האנסמבל בשירותים של שדה התעופה לפולין, לשם הגיע כדי להופיע, אך חברי האנסמבל מקטינים אותו ואת יכולותיו של האנסמבל, וכשהם פוגשים ביוצר בינלאומי, במאי מוערך, הוא מרגיש חסר ערך. כשהוא מקבל הצעה מאותו יוצר לגלם את החייל האמיץ שוויק באיזור מלחמה, ממש לאחר שהטיל את מימיו, הוא עוזב את האנסמבל ונעלם עם הבמאי ועם שחקן שהיה חבר באנסמבל שלו, לאוקראינה באמצע המלחמה. שם, בבניין ללא קירות וחשמל, וללא קהל, הוא לא מוכן לוותר וחש שהוא חייב להופיע. הוא יחבר את החשמל, הוא יביא קהל, אבל הוא ישחק את שוויק.

כך נמשכת העלילה, כאשר הוא מופיע לפני קהל של אישה אחת, קשישה אוקראינית אותה מגלמת אסתי זקהיים המצויינת. לבסוף, הוא מתעורר בבית המלון, ועובר מסיוט אחד, על יצירה בתנאי מלחמה, אל סיוט מוחשי של תיפקוד בעת טראומה ולוחמה.

כל אלה מבוצעים בצורה אסתטית להפליא, עם תלבושות יפהפיות ועם קטעי מחול חזקים אשר מעוררים אותנו ריגשית להזדהות עם הנעשה על הבמה, בליווי לא מעט הומור ברבדים שונים, כי בלי הומור הרי לא נשרוד את ההתמודדויות הקשות הללו. בעולם כל כך קשה, הימלטות למחוזות של אבסורד, של ציניות ושל הומור עצמי, היא חיונית, והאנסמבל מביא לנו את זה בשפע, ביצירה החדשה הזאת.

כשם ההצגה, 'עוד מוקדם לדעת', התחושה היא שאנחנו עדיין לא יודעים. עדיין לא התעוררנו באמת, אנחנו עדיין נאלצים לחיות, ולהתמודד, עם טראומות שאינן מסוגלות להירפא, אנחנו כולנו מנסים ללקק את פצעינו, אך הם נפתחים בכל יום מחדש, ועדיין, המוזות אינן עוצרות, הן לוגמות מהשברים האלה של החיים, ומפיחות בנו רוחות חדשות של יצירה.

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

צילום סטילס: אביבה רוזן

מאת: אביגיל רובין ויואב ברתל

בהשתתפות חברי האנסמבל: אמיר גולדמן, גיל קרר, איציק לילך, גילי גנני, אסתי זקהיים, אביגיל רובין ויואב ברתל