עצרת יום השואה ביידישפיל, בית ציוני אמריקה

Home תיאטרון עצרת יום השואה ביידישפיל, בית ציוני אמריקה
עצרת יום השואה ביידישפיל, בית ציוני אמריקה
תיאטרון

השנה, כבכל שנה בחמש השנים האחרונות, בחרתי ללכת לעצרת יום השואה של היידישפיל, וכבכל שנה שנה, חשבתי שבחירתי הייתה מוצלחת מאוד. השנה גם לקחתי את אמו של בן זוגי, ששרדה את השואה בליטא כילדה קטנה. הטקס היה קשה לה, כיוון שעסק, ברובו, בשואת יהודי ליטא, וראש וראשון להם, סיפורו הבלתי ייאמן של אברהם סוצקובר, שהוגש לנו בצורת ההצגה המצויינת, הצגת היחיד שכתבה הדס קלדרון, נכדתו של סוצקובר על סבה, ומשחק בה מיכאל הנגבי בתפקיד מרגש, 'העד'.

את הטקס התחילו, כבכל שנה, בהדלקת ששה נרות זכרון, לזכר ששת המיליונים. השנה נבחרו לתפקיד מדליקי הנרות ששה מתושבי כפר עזה, בהם כאלה ששרדו את השואה, כאלה שאיבדו קרובים ויקרים בתקופת השואה, וכן בנות דור שני לשואה. בין מדליקי הנרות גם כאלה ששכלו בני משפחה קרובים, וכאלה שבני משפחתם נחטפו על ידי החמאס. הטקס, שקשר בין השואה לבין הטבח של העשרה באוקטובר, היה מרגש מאוד, וכך גם נאומו של שי חרמש, גם הוא מכפר עזה.

אוהד חיטמן שר את שירו של סוצקובר, א וואגן שיך, קרון הנעליים. אוהד שר ביידיש את השיר המצמרר על קרון הנעליים של הקורבנות, שנשלח מווילנה, שם נגזלו הנעליים מהיהודים שהוצאו להורג, עד לעיר הבירה של הנאצים. בדרכו לנירנברג, כדי להעיד במשפטי הנאצים, עבר סוצקובר בברלין, וראה אותה בחורבנה.

ההצגה הביאה לנו את סיפורו של סוצקובר, מגדולי משוררי היידיש, שניצל יחד עם אשתו האהובה פרידה. תחילת השואה עבורם הייתה בגטו וילנה, משם ברחו ברגע האחרון, והצטרפו לפרטיזנים. סיפורי גבורה רבים נקרו בדרכם, עד שסוצקובר מסר את אוסף שיריו לפרטיזן רוסי, שהעביר אותם הלאה, והם הגיעו עד לסטאלין. סטאלין שלח, פעמיים, מטוס של חיל האוויר הסובייטי כדי שיביא את סוצקובר ורעייתו לרוסיה, עוד בזמן המלחמה. המטוס הראשון הופל על ידי הנאצים, אך השני הצליח להביאו לביטחה לרוסיה, שם זכה לכבוד והכרה גדולים. סוצקובר ואשתו הגיעו לישראל כבר בשנת 1947, עקב השתדלותה של גולדה מאיר עבורם. בזמן משפטי נירנברג, הוזמן סוצקובר להיות היהודי היחיד שנתן עדות כנגד הנאצים שעמדו למשפט, הוא ביקש לשאת את דבריו ביידיש, אך לבסוף נאלץ לעשות זאת ברוסית, כיוון שלא נמצא מתרגם מיידיש.

 

הטקס הנוגע ללב הסתיים בשירת התקווה. התקווה לימים טובים יותר ולשיבת החטופים, במהרה, כדי ששורדי השואה והדורות שאחריהם יוכלו לחיות פה בבטחה.

צילומים: בנצי פומרצקי

 

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה