ערב בכורות the sanctuary ו intwo בסטודיו ענבל

ערב הבכורות Intwo | THE SANCTUARY בתיאטרון מחול ענבל מציע חוויה כפולה ומורכבת: מצד אחד יצירה אינטימית ואישית, ומצד שני מסע פיזי־רגשי עשיר ורב־שכבתי.

שתי העבודות, על אף השוני בסגנונן ובקנה המידה שלהן, מנהלות דיאלוג עדין ומחושב, שמאפשר לצופה לעבור בהדרגה מהיומיומי אל הפנטסטי, מהקרבה הבין־אישית אל החיפוש הפנימי.

הגוף כמקום מפלט: THE SANCTUARY

היצירה THE SANCTUARY, של דפנה דודוביץ, היא ניסיון מורכב ועמוק להציג את הגוף כמקום מפלט, הן פיזי והן רגשי. אם Intwo עוסקת במפלט דרך הקשר הבין־אישי, כאן החיפוש פנימי ואינטואיטיבי, והדגש הוא על התנועה עצמה כמדיום שמייצר משמעות.

דפנה דודוביץ יצרה כוריאוגרפיה יפהפיה, עם השתנות מתמדת.

היצירה ממשיכה את גוף המחקר התנועתי שפיתחה דודוביץ’ בשנים האחרונות, המבוסס על שפת Water Spine, שבה עמוד השדרה נתפס כנהר והגוף כזרימה חיה.
קווי מחקר אלה, שנחקרו ביצירותיה הקודמות, מתלכדים כאן לכדי חיפוש אחר אי מפלט בתוך מציאות מתוחה ושברירית.
ב־THE SANCTUARY ארבעה רקדנים נעים בין גאות לשפל, בין עומק לקרקע יציבה, ויוצרים מרחב פיזי ורגשי של האטה, הקשבה וריפוי, מקום שבו ניתן לנשום ולהיאחז בביטחון.

ארבעת הרקדנים נעים על הבמה, לבושים בבגדי יומיום, אך התנועה שלהם משרה תחושה כמעט על־מציאותית. החלקים הפנטסטיים, בהם הגוף נראה מתרומם מעל המרחב או חוצה קווים לא שגרתיים, מתנגשים לעיתים עם מקצבים קצביים יותר, שמחזיקים את הרגליים על הקרקע ויוצרים מבנה למציאות הפיזית.

התנועה במקצבים אלו יוצרת ניגוד מרתק בין המוכר לזר, בין מציאותי לחלומי, ומדגישה את המתח בין עולמות פנימיים שונים.

התאורה מוסיפה רובד משמעותי

המעברים בין אפלוליות לאור גדול אינם אמצעי קישוט בלבד, אלא מרחבים רגשיים המעצימים את תחושת החיפוש אחר מפלט. למשל, רגעים בהם הרקדנים מוצגים באור דל המעצים את תחושת ההיסחפות אל הלא נודע, מול רגעים של אור מלא המעניקים תחושת קרקע יציבה והקלה זמנית. התאורה, בשילוב עם המוזיקה והקצב, יוצרת שפה סינתטית שבה כל אלמנט משפיע על האחר, והחוויה הופכת למורכבת ומרתקת.

המוזיקה של רום פלס ושקד דודוביץ מדגישה את ניגודי התנועה: ישנם קטעים בעלי קצב אטי ומלודי, היוצרים רגעי נשימה, וישנם קטעים קצביים, כמעט אינטנסיביים, שמחייבים את הצופה לעקוב אחר הגוף כמרחב אנרגטי.

המעבר בין הקטעים המוזיקליים השונים, יחד עם תנועת הרקדנים, מייצר סיפור פנימי של עלייה וירידה, מתח ושחרור, המתכתב עם הרעיון של חיפוש אחר מקום פנימי של ריפוי.

היצירה ממשיכה את גוף המחקר התנועתי שפיתחה דודוביץ’ בשנים האחרונות, המבוסס על שפת Water Spine, שבה עמוד השדרה נתפס כנהר והגוף כזרימה חיה.
קווי מחקר אלה, שנחקרו ביצירותיה הקודמות, מתלכדים כאן לכדי חיפוש אחר אי מפלט בתוך מציאות מתוחה.

דודוביץ’ פועלת למעלה משני עשורים בזירת המחול בארץ ובאירופה ולצד יצירתה היא גם אשת חינוך מרכזית, המלמדת ומכשירה דורות של רקדנים במסגרות מובילות בישראל.

Intwo: בין אינטימי ליומיומי

היצירה Intwo, מאת ליעד תבורי גנוסר וגריגורי לב, עוסקת בהתפתחות מערכת יחסים בין שני צעירים. אין כאן עלילה מורכבת או נקודת שיא דרמטית; מה שמניע את העבודה הוא רצף של מפגשים, שיחות והתנהגויות יומיומיות.

הצופים נחשפים לרגעים פשוטים: שני צעירים נפגשים, מטיילים יחד, משוחחים על הא ועל דא, ובתוך כך גם על הישגיו של הכדורסלן דני אבדיה. האזכורים הקטנים האלו, שמרחיבים את ההקשר לזמן ומקום, מחזקים את תחושת המוכר והיומיומי של הדינמיקה האנושית.

מה שמעניין ב־Intwo הוא הדינמיקה של קרבה וריחוק. הצופים עוקבים אחר תנועות עדינות של חיבור ואמון, אך גם של אי־הסכמה, חיכוך, והשתקפויות של שתיקה.

הכוריאוגרפיה אינה מבקשת לרתק את הצופה במחוות וירטואוזיות, אלא להציע מבט אותנטי על התהליך האנושי. הבחירה במינוריות ובפשטות יוצרת חיבור אמין בין הבמה לצופה, ומאפשרת חוויית צפייה שמבוססת על התבוננות ולא על הדרמה.

שיחה ככוריאוגרפיה

ב־Intwo התנועה עצמה מתפקדת כשפה של שיחה. כל צעד, כל מחווה וכל השתקפות גופנית הם תגובה לאחר, ולעיתים גם לא למילים אלא לרגעים של השהייה משותפת. המבצעים אינם מציגים חוויות מוגמרות, אלא מסמנים תהליכים: הקשבה, חיכוך, אי־הסכמה והתפייסות. דרך כך נוצר אצל הצופה הרגשה שהוא שותף לחוויה, חלק מהתהליך ולא רק כעומד מהצד.

המוזיקה מלווה את העבודה באופן עדין ותומך: יצירות של Brian Eno, Beatie Wolfe ו־Tuxedomoon יוצרים שכבה שמעוררת תחושת בית וקרבה.

המוזיקה אינה דומיננטית אלא משמשת כרקע רגשי שמחזק את החוויה האנושית ומאפשר לדיאלוג הגופני לפרוח. Intwo מציגה זוגיות כתהליך מתמשך, תוך שמירה על תחושת מציאות ואותנטיות, ומצליחה להציג את המוכר בצורה מעניינת ומדויקת.

סנכרון והרמוניה בין היצירות

חיבור שתי היצירות בערב אחד יוצר חוויה קומפוזיציונית רחבה: Intwo מציעה את המפלט דרך קשר בין שניים, THE SANCTUARY מציעה את המפלט הפנימי דרך הגוף עצמו. שתי העבודות משלימות זו את זו: אחת אינטימית, יומיומית ומוכרת, והשנייה מופשטת, מורכבת וחושפת את הצופה למרחבים פנימיים ולעולמות כמעט פנטסטיים.

הסנכרון בין התנועה, התאורה והמוזיקה ב־THE SANCTUARY הוא רב־שכבתי. כל שינוי אור, כל דינמיקה מוזיקלית וכל מגע של הרקדנים מעצים את הרגש הכללי ומוסיף עומק ליצירה.

הצופה נדרש להיות ער, לחוש את המעברים, ולעיתים אף להשתתף במתח הדינמי שמתרחש על הבמה. העבודה מצליחה ליצור מצב שבו חוויה אינטלקטואלית ורגשית מצטלבות, מבלי לגלוש למלודרמה או להשפעה ישירה על הצופה.

הערב כולו מדגים כיצד מחול מודרני יכול להציע הן חוויה אינטימית ויומיומית והן מסע פנימי מורכב. Intwo נותנת מבט חכם על יחסים אנושיים דרך שיחות ופעולות קטנות, בעוד THE SANCTUARY מרחיבה את החוויה לממד פיזי ורגשי עמוק, מציגה את הגוף כמרחב של חיפוש ומאפשרת לצופה לשהות בתוך המורכבות.

החיבור בין שתי היצירות מאפשר מבט עשיר ומלא על נושא המפלט. פעם דרך האחר ופעם דרך העצמי.

Intwo
יוצרים ומבצעים: ליעד תבורי גנוסר, גריגורי לב
מוזיקה: Part Of Us – Brian Eno, Beatie Wolfe; In a Manner of Speaking – Tuxedomoon
עריכה מוזיקלית: גריגורי לב
צילום סטילס: אליה קגן (Elijah Kagan)
צילום ועריכת וידאו: ליעד תבורי גנוסר
עיצוב פוסטר: גריגורי לב
עיצוב תאורה: ברוכי שפיגלמן

THE SANCTUARY
כוריאוגרפיה: דפנה דודוביץ
רקדנים יוצרים מבצעים: יניב אוירך, נגה כהן, ליה אבישי, איריס פרידמן
מוזיקה מקורית: רום פלס, שקד דודוביץ
עיצוב תאורה: ברוכי שפיגלמן
תמיכה: מרכז ביכורי העתים עיריית תל אביב-יפו, סטודיו פירואט רחובות

צלם תמונה ראשית: איליה קגן