יולי 5, 2026
"פליישר", מאת יגאל אבן אור אמנם נכתב בשנות השמונים, אך נדמה כי הוא מתאר את ישראל של 2026 בדיוק מצמרר. לא רק שהסוגיות שהוא מעלה לא נפתרו, הן אף הפכו עמוקות, מורכבות ונפיצות יותר.
בהפקת הגמר של תלמידי השנה השלישית בבית צבי, בבימויו של ארתור קוגן, המחזה זוכה לחיים חדשים. זוהי דרמה משפחתית וחברתית שאינה מציעה פתרונות קלים, אלא מכריחה את הצופים להביט במראה לא פשוטה של החברה הישראלית.
העלילה מתרחשת בשכונה ותיקה, שתושביה הוותיקים בטוחים כי הבנייה החדשה תביא משפחות צעירות, ילדים והתחדשות. במקום זאת מגיעה אוכלוסייה חרדית, והמפגש בין שתי הקהילות משנה לחלוטין את חיי השכונה.
במרכז הסיפור עומדים אריה וברטה פליישר, ניצולי שואה ובעלי אטליז ותיק שהיה מוסד מקומי. לפתע הם מגלים שהלקוחות הוותיקים נעלמים, בעוד השכנים החדשים אינם יכולים לקנות אצלם ללא תעודת כשרות. כדי להציל את העסק, הם משקיעים את כל חסכונותיהם בהתאמת האטליז לדרישות החדשות ומנסים להשיג את תעודת הכשרות המיוחלת.
אלא שהמאמצים הללו אינם מובילים לגאולה אלא לטרגדיה. העסק ממשיך לקרוס, הפרנסה נעלמת, והזוג המבוגר מגלה שבמקום להזדקן בכבוד, הוא נלחם על עצם קיומו.
אחד הרעיונות המטלטלים במחזה הוא הניסיון של בני הזוג לאמץ כלפי חוץ אורח חיים דתי, לא מתוך אמונה אלא מתוך הישרדות כלכלית.
קשה שלא לחשוב על האנוסים בספרד, שנאלצו להעמיד פנים כי המירו את דתם כדי להמשיך לחיות. כאן אין אינקוויזיציה ואין כפייה דתית ישירה, אך יש מציאות כלכלית וחברתית שמובילה אנשים להעמיד פני מאמינים כדי להתפרנס.
המחזה אינו תוקף ציבור שלם ואינו מחלק את העולם לטובים ורעים. הוא מציג מציאות שבה שתי קהילות מתקשות לדבר זו עם זו. כל צד בטוח בצדקתו, וכל צד חושש לאבד את זהותו. דווקא משום כך הדרמה כל כך חזקה. היא אינה מטיפה אלא מציגה בני אדם.
התחושה המצטברת היא של כאב. כאב על אנשים שהקימו שכונה, בנו חיים שלמים, ופתאום מרגישים זרים במקום שהיה ביתם במשך עשרות שנים.
זה אולי ההישג הגדול ביותר של ההפקה.
לידי ישבו צופים שהתמרמרו במהלך ההצגה, העירו הערות בשקט והתווכחו עם המתרחש על הבמה כאילו מדובר באירוע אמיתי ולא ביצירה תיאטרונית. הם כעסו, הזדהו, מחו וניסו לשפוט את הדמויות.
זו אינה תגובה מקרית. היא מעידה עד כמה המחזה מצליח למחוק את הגבול בין בדיון למציאות.
לצערנו המציאות הישראלית כיום אינה רחוקה מאוד מן הבמה. ויכוחים על זהות, על מרחב ציבורי, על אוכלוסיות המשתנות בתוך שכונות ותיקות ועל האפשרות של קבוצות שונות לחיות זו לצד זו ממשיכים להעסיק את החברה הישראלית גם היום.
לכן "פליישר" אינו מחזה נוסטלגי. הוא מחזה אקטואלי מאוד.
כמו כמעט בכל הפקות הגמר של בית צבי, גם כאן מרגש לראות שחקנים הנמצאים רגע לפני סיום לימודיהם.
הם מגיעים לבמה ללא מניירות, עם הרבה אומץ ועם נכונות להיחשף רגשית. אפשר לראות את העבודה המדויקת שנעשתה עם השחקנים, ואת טביעת היד הברורה של הבמאי ארתור קוגן, שמצליח ליצור משחק טבעי, אנושי ואמפתי, מבלי לגלוש למלודרמה.
מבין המשתתפים בולטים במיוחד סתיו בנימין, שירה אלמוזלינו ושקד דדון.
סתיו בנימין מגיש משחק מדויק ומלא רגש. ברגעי השיא שלו נדמה שאין כלל שחקן על הבמה אלא אדם אמיתי הנאבק על חייו ועל כבודו.
שירה אלמוזלינו מרגשת מאוד. במונולוגים שלה היא מצליחה לגעת בכאב עמוק מבלי להפריז. הדמעות שעלו בעיניה נדמו אמיתיות לחלוטין, וגם בקהל הן עשו את שלהן. קשה היה שלא להתרגש יחד איתה.
שקד דדון מביאה איכות אחרת לגמרי. דווקא בתוך המחזה הכבד היא מצליחה להכניס הומור אנושי, באמצעות שליטה מצוינת בשפת הגוף, בתנועות קטנות ובהבעות פנים מדויקות. היא מספקת רגעי הפוגה נחוצים, שאינם שוברים את הדרמה אלא מאזנים אותה ומאפשרים לקהל לנשום לפני הצלילה המחודשת אל הכאב.
ההישג הוויזואלי והדרמטי של ההפקה הנוכחית טמון במידה רבה בעיצוב החלל ובאופן שבו הבמאי ארתור קוגן משתמש בו ככלי ביטוי מטאפורי מרתק.
התפאורה של במבי פרידמן ויובל אנקונינה אינה משמשת רק כרקע אסתטי, אלא הופכת לדמות פעילה, נוכחת ומעיקה בתוך הסיפור. אטליז הבשר של משפחת פליישר, על אריחיו הקרים, ווי התלייה שלו וכלי העבודה המונחים בו, מתחיל כמקור של גאווה, פרנסה ויציבות מקומית, אך הולך ונסגר על יושביו כמו כלוב קלסטרופובי מאיים.
קוגן מיטיב לתרגם את הלחץ החברתי והדמוגרפי לתנועה בימתית חנוקה ומדויקת; ככל שהשכונה משנה את פניה, כך המרחב הפיזי והמנטלי של אריה וברטה הולך ומצטמצם, והם נדחקים לפינות הבמה תרתי משמע.
לכך מצטרפת עבודת התאורה המרשימה של אורי מורג, המעבירה את הקהל מחמימות נוסטלגית לצללים קרים ומבודדים, לצד המוזיקה המצוינת של תלמידי הקריה האקדמית אונו המשלבת ניגונים מסורתיים עם דיסוננסים מודרניים מורטי עצבים.
הבחירות האמנותיות הללו מצליחות להפוך את התפאורה של שנות השמונים להשתקפות מבעיתה של תחושת הדחק, הזרות והניכור שחשים אזרחים רבים בישראל של שנת 2026, כשהם מביטים בסביבתם המוכרת ואינם מזהים אותה עוד.
התלבושות התקופתיות של שנות השמונים, הריהוט, התפאורה של האיטליז הישן, כולם מצליחים ליצור אווירה של אז. ראוי לציין גם את המוזיקה, שהיא פרי שיתוף פעולה של בית צבי עם בית הספר למוזיקה בקריית אונו.
מעבר להברקות הבימוי והעיצוב, עוצמתה של ההצגה נשענת על עבודת אנסמבל מגובשת ונטולת אגו, שמצליחה לחמוק בחוכמה מהמלכודת הדידקטית של חלוקת העולם ל"טובים נגד רעים".
הדמויות המייצגות את הקהילה החרדית החדשה אינן מוצגות כקריקטורות חסרות פנים או כנבלים תיאטרליים חד-ממדיים, גם אם נכעס עליהם, נוכל לראות בהם בני אדם בשר ודם המונעים מתוך היגיון פנימי עמוק, פחדים קיומיים משלהם ורצון להגן על משפחותיהם ועל אורח חייהם.
הניואנסים הללו, שמובאים לידי ביטוי ברגישות יוצאת דופן על ידי חברי האנסמבל הצעיר, מעניקים למחזה ממדים מיתיים של טרגדיה יוונית קלאסית: התנגשות בלתי נמנעת בין שתי תפיסות עולם קוטביות שכל אחת מהן בטוחה בצדקתה המוחלטת, שבה כל צד נלחם על הבית, ודווקא בשל כך השבר הוא בלתי נמנע.
ההפקה הזו מוכיחה שוב שהתיאטרון נותר המרחב האחרון שבו החברה הישראלית מסוגלת לנהל דיאלוג חשוף, פגוע וכואב עם עצמה, הרחק מהקיטוב המוחלט של הרשתות החברתיות.
היכולת של שחקני בית צבי לשאת על כתפיהם משא רגשי ופוליטי כה טעון, מבלי לאבד את האנושיות והחמלה, היא ההוכחה הניצחת לכך ש"פליישר" הוא קריאת השכמה חיונית, מהדהדת ומטלטלת לחברה הישראלית כולה.
אחת ממעלותיו הגדולות של "פליישר" היא העובדה שהוא מסרב להציע פתרונות פשוטים.
אין כאן ניצחון של צד אחד, ואין ניסיון להציג אמת אחת. במקום זאת מוצגת חברה מפולגת, שבה כל צד משוכנע שהוא נלחם על הבית, על הזהות ועל העתיד.
זו הסיבה שהמחזה מצליח גם כיום. הוא אינו עוסק רק בשכונה אחת או במשפחה אחת, אלא בשאלה הרחבה יותר כיצד יכולה החברה הישראלית להכיל קבוצות שונות, בעלות ערכים שונים, מבלי שאחת תרגיש שהיא מוחקת את האחרת.
הפקת בית צבי מצליחה להעניק לטקסט הוותיק חיים חדשים. היא נשענת על בימוי רגיש, על עבודת אנסמבל מצוינת ועל קבוצת שחקנים צעירים ומבטיחים, שמוכיחים כי דור העתיד של התיאטרון הישראלי כבר עומד על הבמה.
קשה לצאת מן האולם אדישים. גם מי שאינו מסכים עם כל מה שנאמר במחזה, ימצא את עצמו ממשיך לחשוב עליו זמן רב לאחר ירידת המסך. זוהי תזכורת לכוחו של התיאטרון: להציב שאלות שאין להן תשובה אחת, ולהכריח אותנו להביט במציאות דרך עיניהם של אחרים.
מחזה: יגאל אבן אור
בימוי: ארתור קוגן
תפאורה: במבי פרידמן, יובל אנקונינה
תלבושות: לנה רומננקו
תאורה: אורי מורג
מוזיקה: תלמידי קורס ההלחנה לתיאטרון בהדרכת יוסי בן נון, בבית הספר למוזיקה בניהולו של ירון גוטפריד, הקריה האקדמית אונו
משתתפים: יובל אלטמן, שירה אלמוזלינו / עלמה עופר, עמית בן אהרון / שירה מצ'ורו, סתיו בנימין / סער טרייסטמן, תומר מייסון אביבי, שקד דדון / לינוי כהן, כיסף כהן.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©