השנה, פסטיבל א-ז'אנר התחלק לוועדות. בערב הפתיחה חזינו בוועדה א. בערב השני, ראינו את ועדה ב', בה רוב המשתתפים התחלפו. בפאנל החקירה לאמנות בעת הזו, עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, העירה את תשומת לבנו לכך, שברצועת עזה נהרסו גם כל מוסדות התרבות, כולל התיאטראות, וגם בינינו, פה בישראל, חיים אמנים ערבים שאינם יכולים לדבר ולעשות אמנות בעת הזאת. היא ביקשה להפסיק את ההשתקה.
הדס עפרת, אמן בינתחומי וחתן פרס ישראל לאמנויות הבמה, קרא בסיפא של יצירתו: 'אתה הצעקה, אתה העדות החותכת בבשרך, אתה החובה והזכות להיות אמנות', וריגש את הקהל.
סמיון אלכסנדרובסקי, יוצר ויזם תיאטרון, שחזר לארץ אחרי עשרים שנה של פעילות בתיאטרון בסנט פטרסבורג בעקבות המלחמה באוקראינה וחוק שקבע שכל מי שמביע התנגדות למחאה צפוי לשמונה שנות מאסר. כרגע מצויות שתי ידידות שלו, במאיות, בוועדות חקירה ברוסיה, והן נשפטות על הצגה שלפני שנתיים קיבלה פרסים יוקרתיים ברוסיה. הן צפויות לשש שנות מאסר. הוא מבקש מהאמנים להגיע לכל קהל פוטנציאלי בדרכים חדשות ולא מקובלות, כדי להרחיב את השפעתה של האמנות ולקיים דיאלוג שמאפשר חופש חשיבה. סמיון, שהופיע באזיקים ומאחוריו שני שומרי ראש, זכה למחיאות כפיים ממושכות.
דניאל אנגל מביא, בכישרון רב ונוגע ללב, את סיפורו, סיפור של בחור שיש לו בת זוג, והוא יוצא לקרב בעזה כמו רבים מחבריו, הוא מוצא לנכון להציע לחברתו נישואין, ובמהרה הם מתחתנים. זוהי תופעה שגם רבים אחרים שותפים לה. בשדה הקרב, הם מבינים את חשיבות הקשר הזוגי עבורם. דניאל, כתלמיד ישיבה בעבר, דן בנישואין דרך חוקים ומצוות של ההלכה, ועושה אנלוגיה בינם לבין מהלכי הקרבות שחווה. זוהי יצירה שראויה לפיתוח.
מסקנות ועדת החזית הוורודה בעניין הדרך לשבעה באוקטובר, על בסיס טקסט של אדם רז, שהוציא ספר בו הוא מראה כיצד נתניהו בנה את החמאס, פגע בכוחה של הרשות, והביא במו ידיו, למרות התנגדויות רבות של ראשי הצבא ואחרים, לחיזוק החמאס עד לאירועי השבעה באוקטובר. זהו מופע מטלטל. הצופים מקבלים גם את הטקסט ויכולים להתרשם מהציטוטים ומהטיעון, שהולך ומתפתח, וגם מוצג מולם על ידי שופטים וטוענים, ובצד גם על ידי רקדנית פלמנקו, שמחזקת בתנועה את מה שאנחנו שומעים.
לסיום, אנו מקבלים משהו שנראה לנו אולי פחות ערך ביחס לשאר, אך בהחלט יכול להוציא אדם מדעתו. יחסים עם שכנים, ובמיוחד כאלה שהם אגרנים כפייתיים עד כדי כך, שביתם הופך למפגע תברואתי עבור שכניהם לבניין. מסתבר שהחוק, ובמיוחד הביורוקרטיה, מתקשים מאוד להתמודד עם אנשים כאלה, שפוגעים באיכות חייהם של שכניהם על בסיס יומיומי.
בפסטיבל נשמעו קולות נוספים שונים, כולם קראו ליציאתה של האמנות החוצה, לשדה המציאות, להתקרבות לקהל והכנסתו לשדה האמנות ככוח מפרה לשינוי המציאות שאנו חיים בה פה היום. מי ייתן והקריאה תישא פרי.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
