ארז חסון, לא הקומיקאי, הוא זה שיצר את סצינת הפרינג' בפתח תקווה. הוא ענה לקול קורא של מיזמי התרבות בפתח תקווה, נפגש עם ראש העיר, רמי גרינברג, הסביר לו את חשיבות הפרינג', ובסוף השיחה אמר לו גרינברג: 'קדימה, בהצלחה'. מעט ערים בארץ, מחוץ לתל אביב, יכולות להתהדר בסצינת פרינג' מפותחת. כיום, פתח תקווה היא אחת מהן.
תאטרון הדופנ, יוצא דופן גם בשמו, נפתח בשנת 21'. כבר בהשקה, נפתח פסטיבל הדופנ הראשון. חמישה ימים עם שש הצגות בכורה, במתחם יד לבנים, לצד המוזיאון.
ארז חסון התחיל את דרכו בלימודים בבית צבי, אך כבר בהתחלה היה ברור לו שהכיוון שלו אינו בהכרח משחק. הוא עסק בניהול הצגות, תפאורה ובימוי. כשסיים, הלך לעבוד עם ניקו ניתאי, אחד ממייסדי הפרינג' הישראלי, והפיק פסטיבלים. "שם הבנתי שהפרינג' הוא החיידק שלי, שם אני מרגיש בבית. התיאטרון הוא בית הכנסת שלי. אלא שצריך, כמובן, לעבוד הרבה יותר כדי להתפרנס".
איך נבחרים המשתתפים בפסטיבל?
"יש קול קורא, כמובן. הפסטיבל הוא רב-תחומי, כך שניתן להביא את כל סוגי המדיות, להוציא תיאטרון, גם מחול, פרפורמנס, מוזיקה וקרקס. השנה, זהו הפסטיבל השלישי, לכן שמנו דגש על שלישיות, שהן מקום של דרמה מוגברת. הגיעו לשמחתי למעלה מתשעים הצעות. יש ועדה אמנותית שבוחרת, ואני, כמובן, קורא הכל.
התוכנית במהלך השנה כוללת הצגות ומופעי פרינג' שונים. לא כולם צריכים לעבור את התהליך הזה. אם הצגה עלתה בתמונע, למשל, אני סומך על שיקול הדעת של הצוות של תמונע. אני עצמי רואה כשבעים הצגות פרינג' בשנה".
מהן התוכניות לעתיד?
"להתפרנס רק מזה, ושמדינת ישראל תבין שיצירה עצמאית שוות ערך לרפרטוארית. בזמנו, לא הייתה מחזאות ישראלית בכלל. הבימה העלה רק קלסיקות. כשקם הקאמרי, הוא היה כמו פרינג', עודד מחזאות ישראלית, וכך התחילו, למשל, עדנה מזי"א והלל מיטלפונקט. הקהל רצה את זה, אם היו מכריחים את כל היכלי התרבות בארץ לארח פרינג' ולחשוף אותו לקהל, הוא היה מבין ואוהב את הפרינג'. אני מעריך מאוד את ההזדמנות שקיבלתי בפתח תקווה. זה ממש לא מובן מאליו.
התיאטרון משפיע. זה ממש לא מובן מאליו, ומכאן חשיבות הפרינג', שלא מתחנף, עושה ניסיונות ובדיקות, שלעתים מגיעים גם לרפרטוארי. למשל, התיאטרון הרפרטוארי לא השתמש בוידיאו עד שלמד זאת מהפרינג'".
במהלך הפסטיבל, צפיתי בשתי יצירות, הראשונה בהן 'חיבקתי נמר'. זהו מופע מחול של ארבע מבצעות-יוצרות משדרות, שכבר חמישה חודשים בקירוב מפונות מביתן. העבודה על 'חיבקתי נמר' התחילה מכאב, כאב עמוק שנוצר מההשלכות הנפשיות והגופניות של חשיפה לאנרגיה דורסנית. תגובות שנתפשות כבלתי הולמות גורמות לבידוד וחוסר אמון, והופכות לחלק מהמציאות.
בביצוע היצירה, המחול התאפיין במתח בין קונפליקטים להתפייסות, רגשות חזקים היו נוכחים בעוצמה בחלל.
יצירה מאת ליאת דרור, מבצעות יוצרות: עדי גבירץ, אופק מועלם, שקד רוזנפלד ועופרי לייזר, מוזיקה: estas tonne, the song of the butterfly. הפקה: מרכז התנועה שדרות.
המופע המקסים ושובה הלב השני בו צפיתי היה מופע קרקסי, כשיש לו הרבה יותר לומר מקרקס. 'תפיסה טובה' מאופיין לא רק בווירטואוזיות של ביצוע התחום הקרקסי, אלא גם בעלילה שיש בה מערכות יחסים שמתפתחות, נסוגות, ושוב מתקדמות, בין אנשים שונים בעליל זה מזה. האקספרסיביות של אלינה בלכמן, שהיא לוליינית מעולה אך גם שחקנית טובה לא פחות, מכניסה עניין רב בצפייה במופע.
מומלץ ביותר כמופע לילדים וגם לכל המשפחה.
אמני קרקס: אלינה בלכמן ונבות אורי. מוזיקאי: איתי להב
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
