פרדוקס בסמטה

פרדוקס. בשנים האחרונות כל חיינו נעים בין פרדוקסים. שנה וחצי של מלחמה מאז השבת השחורה של ה 7/10, וזמן לא רב לפני כן, תופעה אחרת לגמרי, הקורונה, ששיבשה את חיינו במשך חודשים רבים. אכן, מתחילת שנות העשרים של המאה אנו נעים בין נסיבות מורכבות, מלחמות וקונפליקטים, חיצוניים ופנימיים.

הפרדוקס של רון ישועה, מחזאי ובמאי של ההצגה, לוקח אותנו אחורה, למקום שמרגיש כאילו התרחש כבר לפני שנות דור, אך למעשה שלט בחיינו רק לפני ארבע וחמש שנים, עם סכסוכים וקרעים בין חלקים שונים באוכלוסיה, בין אלה שראו בקורונה מגיפה קשה לבין אלה שראו בה אלמנטים כאלה ואחרים של קונספירציה.

הגיבורה של המונודרמה שלפנינו היא אישה בשנות החמישים לחייה, ד"ר אורלי לב, מרצה לפילוסופיה שעוסקת בסוקרטס, בתיאוריה הסוקרטית ובמשפט סוקרטס, בו הואשם בבגידה באלים ובהשחתת הנוער. גליה לב אור, בתפקיד ד"ר אורלי לב, משתמשת במימיקות כדי לעבור בין תפקידיה השונים, כאשר כמרצה היא חורגת מידי פעם מהדמות הדידקטית שמלמדת את הסטודנטים שלה את עקרונות התיאוריה ותיאור מהלך המשפט, ומכניסה את חייה הפרטיים.

נדבך אחר נדבך, הולכת ונסדקת דמותה הבוטחת של המרצה, שמתחילה בשיחה עם הקהל, אשר יושב על הבמה בחצי גורן. כבר בשיחה הזאת, היא מספרת על עצמה, על בן זוגה רונן, שהוא שחקן, ועל בנה התלמיד. עם התפתחות העלילה, הדיאלוג הופך משכלתני לריגשי, האירועים המורכבים שהתרחשו בחייה של המרצה, בעלה שמאושפז שנים כשהוא מחוסר הכרה, והיא יושבת לידו ומדברת אתו, ובנה, שנפטר, כנראה מקורונה.

הקווים נפרשים בין עלילות סוקרטס והתיאוריה שלו, לבין האירועים בחייה של המרצה ותפישות העולם שלה. תפישת העולם המרכזית אשר מוצגת לנו היא, שהיא תפשה את הקורונה כמחלה, לא כמגיפה, ולא האמינה בכך שסגרים יפתרו את הבעיה. סגירת המשק ושיתוק הקשרים האנושיים נראו לה בעייתיים הרבה יותר. לאחר שהוציאה ספר פילוסופיה בדיוק לפני פרוץ הקורונה, ספר שהייתה לו רלוונטיות למגיפה, היא הוזמנה מספר פעמים לתוכניות טלוויזיה, מהן יצאה עם תדמית גרועה מאוד.

התדמית הגרועה שלה, דיעותיה שנגדו את דיעות בעלה, הויכוחים האינסופיים ביניהם, מביאים אותנו, הצופים, להבין, כי מערכת היחסים ביניהם התדרדרה, עד שהביאה אותו למצב הרפואי, שהיא מכנה 'פוסט טראומה'. אנחנו לא מבינים זמן רב באיזו טראומה מדובר.

ד"ר אורלי לב מגישה לנו כמה נדבכים מהתיאוריה הסוקרטית, את מה שהיא מציגה כתיזה ואנטי תיזה, שתי סתירות, סתירה בין שחור ללבן, בין אמת לשקר, ומעלה את הקונפליקט ביניהם, כשהיא ממחישה אותו בחייה שלה. אנחנו, הצופים הנבונים, לא מקבלים את התשובות לעוסות, למרות שכמובן, למרצה יש דיעות משלה, אך הן לא מוגשות לנו כאמת שאין בלתה, אלא כדיעה שאנו יכולים להתווכח ולהתמקח איתה.

גליה לב אור נעה על במה שחורה, עם נגיעות של לבן בצורת כיסאות, כשהיא לבושה בשחור לבן, מעבירה באופן ויזואלי את התנודות בחיינו בין שחור ללבן, בין שקר לאמת, בין סתירות שונות, ואולי גם בין שמחה לעצב, וכך היא ממחישה לנו את הניגודים עליהם היא מדברת.

בעלילת חייה, נפרשים לפנינו מקרים שמזיזים את דעתנו, עד לסיום המפתיע, שלא העלינו על דעתנו שיכול להתרחש.

גליה לב אור מצליחה לשאת את המונודרמה על כתפיה, אם כי חסר לי שם יותר דיאלוג עם הקהל. כיוון שההצגה מוגדרת כאינטראקטיבית, היא יכלה, לדעתי, ללכת הרבה יותר רחוק עם הדיאלוג הזה.

העיסוק בקורונה כיום נראה קצת 'אולד ניוז', אם כי ניתן להבין, כי העיסוק בקורונה משליך גם על תקופתנו הנוכחית, בה העידן הקורונה נראה כמו פיקניק. עם זאת, הפילוג החברתי והפוליטי, שיש קשר בינו לבין התיאוריה הסוקרטית, שריר, קיים ואפילו מקצין.

זוהי הצגה מעניינת עם קול ייחודי, עם בחירות בימוי מסקרנות ועם פואנטות רלוונטיות, שיכולה להתפתח ליצירה ייחודית עוד יותר.

רון ישועה, המחזאי והבמאי, שכבר עשה 37 הפקות, והוא גם מלמד תיאטרון, מדריך שחקנים ודרמטורג, מסביר כי האינטראקטיביות של ההצגה תלויה, למעשה, במוכנות הקהל לשתף פעולה. "אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש. יש קהלים שלא נכנסים לדיאלוג, ויש כאלה שהם מאוד תגובתיים, ומאריכים את ההצגה במחצית השעה. יש צופים שלוקחים את המקום שמוצע להם, להיכנס ולהשתתף, ויש כאלה שלא. חשוב לנו (לצוות ההצגה) ליצור אינטראקטיביות, ויש פה כמובן הליכה על חבל דק".

איך זה אמור היה להיות?
רון: "בחזון שלי, זה היה כמו בשיעור, בהרצאה פתוחה, לעיתים נוצר דיאלוג ושיח. ביחס לפילוסופיה של סוקרטס, למשל, יש המון מקום לדיאלוג. הדיון האינטראקטיבי ממחיש עוד יותר שאין אמת מוחלטת, שהאמת היא סובייקטיבית. בהצגה שאת נכחת בה הקהל לא נכנס לשיח".

אגב, בתקופה הזאת, למה החזרה לקורונה פתאום?

"כשהתחלנו לעבוד על ההצגה, שלושה שבועות אחרי ה 7.10, התכוונו לעשות משהו אחר לגמרי. התוכנית המקורית הייתה לעשות קומדיה מטורפת, ופתאום קרה לנו הדבר הנוראי הזה, והייתה תחושה שלא ניתן להעלות קומדיה, ומצד שני, אי אפשר שלא לדבר על המצב שאנחנו חווים. אז חשבנו על הקורונה. תחושת הבטן שלי הייתה שזה יהיה 'לדבר על המצב בלי לדבר עליו ישירות', להביא את המשפט של סוקרטס באנלוגיה לעיסוק בקורונה, זה היה הפתרון שלי להמחיש את הקרעים בעם, על רקע אחר אמנם, ובכל זאת לצייר תמונת מצב של ישראל בקונפליקט. ההצגה רצה כבר שנה, כעשרים פעם, וזה בהחלט הישג בפרינג".

שחור ולבן. גם כצבעים שליטים על הבמה וגם כקונפסט חשיבתי שמוצג לנו בהצגה.

"העיסוק בשחור ולבן בא להמחיש שאין אמת אחת. יש נרטיב ציבורי, שהוא אמת מסוג אחד, ויש את האמת הפנימית של כל אחד מאיתנו. ב'פרדוקס' יש אפילו התנגשות בין שלוש אמיתות. בנרטיב הציבורי, האמת של הגיבורה, ד"ר אורלי לב, והאמת של בן זוגה, רונן. העיסוק בשחור לבן ממחיש את התיזה והאנטי תיזה. אמת אחת מול אמת אחרת".

כתיבה ובימוי:  רון ישועה
מוזיקה מקורית: דמיאן בנדה
צילום:  ניבה בן עמי
משחק: גליה לב אור

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ותאריכים נוספים:

פרדוקס