פרק א, the people, סטודיו בית אלפא

אני צריך ללכת.

לאן?

אליו.

לאן?

אליו, לשם.

למקום שזה קרה?

לא, לא, לשם.

מה זה שם?

לא יודע.

הדיאלוג הבלתי נשכח הזה לקוח מספרו של דוד גרוסמן, 'נופל מחוץ לזמן'. ספרו זה עוסק בהורים ששכלו ילדים, התמודדות עם האבל, וחזרה לחיים, אם ניתן לקרוא להם כך, שכן החיים אחרי מות ילד כבר לעולם לא יהיו כשהיו.

גם היצירה 'נופל מחוץ לזמן', של קבוצת פספורט, מבוססת על אותו ספר בדיוק, על אותו נושא, אך כמובן, שתי היצירות שונות לגמרי. היצירה שלפנינו היא מופע מחול, שמתמקד אך ורק ב'פרק א', הוא הזוג הראשון מבין ההורים המתמודדים עם מות ילדם בספרו של גרוסמן. הילד מת, והם יושבים שנים עם אבלם, ושותקים אותו.

אחרי חמש שנים, בהם האבל לא נעשה יותר קל לנשיאה, מחליט הגבר לעשות מעשה. הוא יילך. לאן, אינו יודע. מוחו אינו תופש יותר כי לא ייתכן שלא יוכל למצוא, בדרך כזו או אחרת, את בנו המת. הוא יילך, עד שיאתר את הדרך לילדו. אשתו אינה משתפת פעולה עמו. היא לא הולכת. היא נותרת בדד, ומחכה. והוא הולך, הולך והולך. מקיף את העיר מוכת השכול, שבה הורים רבים מבכים את ילדיהם, עד שהם נסחפים אליו. כולם מבקשים את הילד המת.

לא בכדי, מזכיר לנו הדבר את מדינתנו, בה הורים קוברים את ילדיהם שמתים במלחמות, ואינם יודעים את נפשם. גם אם החיים חזקים, בסופו של דבר, מהכל, יש דבר אחד שהדעת אינה תופשת. איך זה ייתכן שילדי, שגידלתי מינקות, שאהבתי כפי שבלתי אפשרי לאהוב יותר מכך, אינו נמצא במקום כלשהו.

עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, ובתקופת המלחמה הארוכה הזאת, בה כל יום הורים מאבדים את ילדיהם, האבל מתעצם והחברה הישראלית כולה נמצאת בתוך ערפל סמיך של יגון.

היצירה הזאת, בה משתתפים שני רקדנים, ליאור לזרוף ואור ששי, היא גם היוצרת והוא רקדן יוצר, הם בני הזוג. הכוריאוגרפיה מביעה את היגון ללא מילים. בתנועותיהם הם מתקרבים ומתרחקים, מתרחקים ומתקרבים, גם בנפרדות שלהם, כשהוא הולך, יש קרבה וריחוק שמביעים את גישתם השונה לחיים ולאבל. כל אחד מהם מתאבל, אבל אחרת.

שניהם מנסים, בדרכם, להגיע לבנם המת, לחוות אותו שוב, להחזיר אותו, ולו לרגע. הגעגוע אליו, וזה לזה, כפי שהיו פעם, בעבר, כשחייהם היו חיים. יש פה תהליך של אבל, חיפוש, כעס, עד לסוף בו יש השלמה וניסיון לשחזר חיים שיש בהם אנרגיות אחרות, של קרבה חדשה ויכולת להתענג. בסיום הזוג יושב שוב ליד השולחן, עם לחם ויין, ומצליח גם לחייך. האבדן נשאר תמיד, אבל יש מקום גם לחיים שלצד המוות.

כוריאוגרפיה ורקדנים: ליאור לזרוף ואור ששי

מוזיקה: אלעד כהן בונן

פה ניתן לקרוא על 'נופל מחוץ לזמן' של פספורט

נופל מחוץ לזמן, אנסמבל פספורט, מוזיאון תל אביב – בילוי נעים (biluynaim.com)

עוד פרטים ומועדים:

עמותת הכוריאוגרפיםפרק א׳ – עמותת הכוריאוגרפים (choreographers.org.il)