קיצור תהליכים בהבימה4

כולנו נמצאים, בשלב כזה או אחר של חיינו, ואולי בכמה שלבים, על הסף. סף ההתפוצצות, סף הדיכאון, סף חוסר הקבלה העצמית. לכולנו קולות פנימיים שלעיתים מגדילים אותנו ולעיתים מנמיכים אותנו. ההצגה 'קיצור תהליכים' עוסקת בדיוק במקום הזה, שבו אנו מתקשים לקבל את עצמנו, במקום שאנחנו רואים את עצמנו במראה מעוותת וחשים לא ראויים לדבר טוב בחיינו.

ארבעת הדמויות במחזה, פסיכולוג אחד, ראובן קליין, ושלושה מטופלים, זוג אחד ושכנתם, ליאת ואריק, היא לא מתפקדת, לא עובדת, לא עושה דבר חוץ מלכעוס ולקנא לבן זוגה, הוא עושה הכל כדי לרצות אותה. הוא שותק כשהיא אומרת שהוא עושה קולות מעצבנים, מנסה לתקשר כשהיא אומרת שהוא חרישי מדי. כמובן שאינו מצליח לרצות אותה בשום דרך. שכנה חדשה, אנה, אחות חדר מיון, עוברת לדירה שממול. עוד לפני שאריק רואה אותה, ליאת מרגישה נחיתות מולה, והיא מייד מציירת לעצמה סצינריו בו אנה גוזלת ממנה את אריק. היא מתחילה להתייחס לדמיונה כמציאות.

יש סוג של כאוס מאורגן על הבמה. הדמויות, כביכול, מתקשרות זו עם זו. האחת מספרת שהיא עומדת ושותה כוס קפה במרפסת, והשנייה מספרת על כך שהיא אורבת לה ויוצאת למרפסת כדי לראות אותה, כשהיא שותה כוס קפה בינתיים. כל אחת מהדמויות נותנת את הפרשנויות שלה לסיטואציות השונות, כשהן הולכות ומתפרקות, הולכות ומקצינות, מגיעות למקומות של שיגיון ושיגעון. בזמן הזה, גם הפסיכולוג, שאמור להיות אמון על הכנסת סדר, מתפרק גם הוא. מסתבר שהוא מתקנא באריק, ששתי נשים מאוהבות בו, והוא מתחיל להאמין שהוא עצמו אריק.

יש פה הרבה מאוד מ'קומדיה של טעויות', דמויות נכנסות ויוצאות, הטקסטים הופכים יותר ויותר מנותקים, מתחברים למציאויות אלטרנטיביות שהדמויות בונות לעצמן, כמובן, מציאויות הזויות, שמקבלות היגיון מעוות. כולנו הרי מכירים את המחשבות הללו, הבריאים יותר בנפשם יודעים לקבל אותן בפרופורציה, ואילו הדמויות בהצגה הולכות עם המחשבות הללו עד הסוף.

העולם הכאוטי בו אנחנו חיים, קרעי מציאות, מביאים אנשים לתפקוד לקוי ולדימוי עצמי נמוך, ומחשבות השווא עושות שמות. רועי מליח רשף, המחזאי והבמאי, מסביר שהמחזה מושפע מתורת הכאוס, מכניקה סולרית ומעולמו של הסופר היפני הרוקי מורקומי, כל אלה משתפים פעולה בעולם הטיפולים הפסיכולוגיים כפי שרואה אותו רועי. "אני חי יותר בראש שלי מאשר חווה את המציאות. בעולם משוגע, איך אפשר לא להשתגע?", הוא שואל. כל אחת מארבעת הדמויות היא ביטוי לקול אחר בראשו, הוא מסביר.

על במת 'הבימה4', במת הפרינג' של הבימה, נמצאים כמה כיסאות, שולחנו של הפסיכולוג, עם קנקן תה עליו, שפן ורוד (שאמור להיות חתול) ודלי כחול, שמשמש כתהודה לכעסיה והתפרצויותיה של ליאת, היא שירי לוטן, נבנים ומתפרקים העולמות.

יש במשחק מעין מינימליזם. הבעות הפנים של הדמויות מספרות לנו את רוב הסיפור, המילים רק חלק קטן ממנו. שירי לוטן היא אשפית בהבעות פנים שמעבירות מסרים חדים וברורים. חלק מהדמויות משתמשות בתנועות ידיים שמעבירות את תחושותיהן טוב יותר מכל דבר אחר, למשל, אנה, אותה משחקת היטב שיא דרייגור קדמן.

יש פה, למעשה, כמה דיאדות של מערכות יחסים שנבנות ומתפרקות ללא הפסקה. כל אחד מהמטופלים עם הפסיכולוג, בני הזוג זה עם זה, ואנה עם כל אחד מבני הזוג. כל אחת ממערכות היחסים היא חזקה ומשמעותית, כוללת הרבה בושה והסתרות, ומסיטה את נפשן של הדמויות למקומות בהן הן מעורערות יותר ובוטחות בעצמן פחות.

לבסוף, השיגעון שאוחז בכולן מתפרץ יחד, והכאוס הפנימי מוחצן. זה נותן לכל אחד מאיתנו את היכולת לגעת בכאוס הפנימי שלו, להכיר אותו ובו, ולחשוב עליו מעט. מה שכולנו מטאטאים מתחת לשטיח התודעה, מתפרץ החוצה, ומכריח אותנו להתמסר, ולו לרגע, לחלק הזה שבנו.

כדאי לראות, במיוחד בימים טרופים אלה. ואפשר גם לצחוק קצת.

קיצור תהליכים