ראיון עם אורי סעדה

על העשייה של ההצגה בתיאטרנטו: 

"אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה"

אורי סעדה הוא שחקן תיאטרון וקולנוע, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל עכו 2023, על משחקו  בהצגה 'יריה בואדי'. הוא שיחק גם בהצגות של התיאטרון העברי, ביניהן בהצגה 'אינתה עומרי' בה גילם את סאדאת. כמו כן שיחק בפסטיבל תיאטרון קצר ובפסטיבל ישראל, במסגרת תיאטרון אלעד. בקולנוע הוא משחק בסרט "תמונות יפואיות 2', ב'ענקים של אי הפסחא', ועוד. לפני כשבוע זכה בפרס 'חביב הקהל של תיאטרונטו עם מונודרמה אותה הוא כתב והוא גם משחק בה, 'אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה'.

איך נולדה ההצגה?

"ההצגה הזאת התחילה אחרי שסיימתי את פסטיבל עכו, שם שיחקתי את דוד בן הרוש. הייתי בהלם שביקשו ממני לגלם את הדמות שלו, אחרי שהייתי מאוד מעורב שנים בנושא. נבחרתי לזה אחרי שראו אותי בהצגה אחרת.  עבורי זה היה הגשמת חלום, להיות הראשון שיגלם את הדמות של בן הרוש. חוויתי משהו גדול, והפרס שקיבלתי בסוף היה דימוי עבורי למשהו גדול יותר.

זה התחיל לדגדג לי את הדבר שבשבילו הלכתי ללמוד משחק, האמנות שבמשחק. עד אז עשיתי דברים שנתנו לי הרגשה שיש פער בין עולמי הפנימי לבין מה שעשיתי. רציתי יותר, משהו אחר. כשסיימתי את פסטיבל עכו קיבלתי הצעות לשחק, ואמרתי לא. רציתי לעשות את מה שמעניין אותי, הרגשתי קריאה למשהו גדול יותר.

בניסן נתיב היה לי חלום למופע משלי. קודם לא הרגשתי שיש לי מה להגיד, למרות שאני אדם יוצר. היה לי ערב משלי וכתבתי לבלייזר, אבל לתחושתי לא נתתי ליצירה מספיק דרור. אני ואשתי הלכנו לראות חבר שלי בתיאטרונטו, אחר כך ישבנו ביפו ואמרתי לה שאני רוצה לעשות משהו. היא אמרה לי שאני צריך לעשות משהו עלי, על עצמי.

חן אוחיון, אשתי, גם היא שחקנית. באותה תקופה עברנו לדירה חדשה בראשון לציון, הייתי די אבוד בעיר החדשה. מצאתי את עצמי בחוף, רץ בים ויוצר. לקחתי את האתגר שלה. רצתי וכתבתי מונולוג שקשור לזעם. 

זה נכתב באבחה אחת, כמו סדרה של מונולוגים. הנושא של זעם, שאני מתבייש בו. נוצרה עלילה. חן מאוד התרגשה. המשכתי וראיתי את הדמות של אבא שלי, ואני בכלל רציתי יצירה שתהיה עלי. כל הטקסטים נכתבו במהלך שנתיים. כשלקחתי אחורה ראיתי סיפור של משפחה, ראיתי את עצמי מספר על אבא שלי, ואותו מספר על אביו".

איך התחלת לכתוב?

"קראתי באותה תקופה את חודורובסקי, את משנתו על אמנות העברה אפיגנטית, ואיך היא מייצרת ריפוי. האלמנט האמנותי הוא טקסי, ריטואל מסוים, הצגה, משם אצא פחות זועם. 

כשסיימתי לכתוב את הטקסטים אבי החליט לתת לי מתנה, מבלי שידע בכלל על מה אני עובד. הוא נתן לי טבעת מזהב שקיבל מאביו. אני מדבר על ירושה רגשית, והוא נותן לי חפץ רגשי. 

כך נכתבו הטקסטים. לא יצרתי קודם, ואז הרגשתי שהמילים היו חייבות להאמר. חשוב לציין, שראשיתו העלאתי את היצירה בפסטיבל של סטודיו ניסן נתיב בירושלים. שם העליתי עשרים דקות ראשונות, ושם גייסתי את יעל גולדברג הבמאית. היא מאוד התלהבה מהטקסט.

משם יצאנו לדרך. החיים מפתיעים, צריך לדייק את הקול. גילה אלמגור ניגשה אלי אחרי ההצגה בתיאטרונטו ושאלה אותי איפה התחבאתי עד היום אמרתי שכבר עשיתי לא מעט, ואז הבנתי שעכשיו אני מתחיל לא להתחבא. צריך לחכות ולהיות אמיץ. לא להיות מוסט בדרך ולהמשיך לברוא יצירות נוספות. יש גם הלימה בין היצירה לביני. זה הפרס הכי גדול  בו זכיתי". 

היצירה מבוססת על זעם. הרגש, ההתמודדות אתו. המוצא שלו.

"הזעם. לגבי העניין האתני, אני גם חצי אשכנזי, אבל מתעסק הרבה במזרחיות, במאבק מזרחי. למשל, דוד בן הרוש. אני קורא הרבה ויש לי ערב בנושא, שיח על זהות מזרחית בתקשורת. התראיינו אצלי מיטב היוצרים והפעילים בתחום.

שכתבתי את הטקסט של המחזה, התחלתי להוריד את הדיעות הפוליטיות, החלטתי לבוא כמו אדם בלי מודעות חברתית. שמתי את זה ממקום של ילד, אבל בסוף, היצירה היא מזרחית, ואני בעל חזות מזרחית. אין אפשרות להפריד. אני גם מקצין, עם שרשראות מזהב. רציתי שיראו את הזהות, ואני גם מדבר על אבא שלי הטוניסאי. אני שמח שרואים את זה, לא התכוונתי, אבל אני חוגג על זה".

הנושא העדתי. אנחנו עם מפולג. 

"אנחנו מפולגים כעם. אני כאדם, אם אני מדבר על זה, אני מסתכל על זה מהמקום החברתי. אני מכיר את התרבות האשכנזית, אך התרבות המזרחית מושכת אותי כיום יותר. חבר אומר לי שלא חוויתי גזענות. אבל במקצוע שלי נראות זה עניין, וממנו אני יודע מה חושבים עלי עוד לפני שפתחתי את הפה. השיחה היא מאוד עמוקה בנושא הזה. צריך לעבד את זה כדי לא לומר דברים שהם שחור ולבן. אני לא בא לחנך". 

הזעם. כתבת על התרבות הישראלית, על תרבות מיליטנטית כועסת. ועל הזעם האישי. 

"הרבה שנים בת הזוג שלי אמרה לי שאני מכור לזעם. אתה יכול להיות מכור לדבר הזה, לעוצמה של זה, למרות שאתה יודע שזה הרס לך הרבה דברים, נתן לי טייטל של פרובלמטי. פתאום אחרים ראו את זה ואני הרגשתי שברח לי, שראו לי. לפעמים טוב לי עם זה שאני היחיד שיכול לשים לאחרים גבולות. הדינמיקה הזאת, והשאלה, אני רוצה להשתמש בזה או לא? האם זה שד שצריך לגרש? אני רוצה שיהיה שם זעם או לא? 

אנשים שמתמודדים עם זעם, כשיש להם גבולות ומישהו חוצה אותם, הכל מבעבע. אני מרגיש את ההתמודדות הזאת. מצד שני, זה גם משהו שחוגג את החיים. זאת אש שיכולה לחמם ויכולה לצרוב. אני לא מתבייש אבל אני הולך אחורה ואומר סליחה, אני רוצה להיות גם חמוד.

זה כמו מכתב אהבה לילד שהיית ולילד שיהיה בך שאני קורא בסוף ההצגה". 

מהו הפחם על הפנים בהצגה?

"בהצגה, אני מתלכלך עם פחם על הפנים, חיפשתי את הלכלוך הזה.

חיפשתי את השבר. כמו עוף החול, לעלות מחדש. אני הולך על החבל הדק, איך אתה מתנהג. בסוף אני כותב לעצמי מכתב מחילה. זעם הוא רגשי, כשלא רואים אותי. הזעם מחזיר אותנו לילד שלא רואים אותו, שלא מוכן שידרכו עליו. זאת כתיבה רגשית, וידוי". 

בסוף קיבלת את פרס בחירת הקהל.

"כשחזרנו הביתה אשתי אמרה לי איזה קטע שזכית בפרס בחירת הקהל, זה התיקון שלך. אתה כותב לילד שלך וזכית להיות חביב הקהל, העולם מחבק אותך". 

צילום: אביבה רוזן