ספטמבר 10, 2026
אלמה וייך חושן: מהמשפטים אל הבמה
אלמה וייך חושן היא מחזאית, במאית ויוצרת תיאטרון, שבמהלך השנים בנתה לעצמה מסלול שאינו נכנס בקלות למשבצת אחת. היא הגיעה לתיאטרון אחרי שנים בעולם המשפט, ובמקום להשאיר את שני העולמות מאחוריה, הפכה את המפגש ביניהם לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים שלה.
היא למדה תיאטרון בסמינר הקיבוצים לאחר סיום לימודי משפטים, ובהמשך עבדה כעורכת דין. במקביל המשיכה לעסוק בתיאטרון, כתבה, לימדה והייתה רכזת מגמת התיאטרון בתיכון יצחק בן צבי בקריית אונו.
הכתיבה שלה נעה בין מחזות מקוריים, עיבודים ויצירות הנשענות על חומרים מן המקרא וההיסטוריה, ובמרכזה חוזרים שוב ושוב יחסי כוח, פוליטיקה, מגדר, אמת ושקר, נאמנות ובגידה ובעיקר המניעים שמפעילים בני אדם. היא אינה מסתפקת בהצגת קונפליקט חיצוני, אלא מנסה להגיע אל המקום שבו אידיאולוגיה פוגשת תשוקה, פחד, אהבה, קנאה וצורך בשליטה.
בין עבודותיה אפשר למצוא את "הדרך למטה", שזכתה בפרס בפסטיבל התיאטרון הקצר, את "תג מחיר", שנכתב ובוים יחד עם נוגה אפרת והוצג בפסטיבל עכו ב־2013 וזכה בציונים לשבח למחזה ולשחקנים, את "על הבגידה", "השליח", "למה רק כבשים", "פייק", "בוקר טוב מר היימר", "משחק מסוכן" ומונולוגים ל"שלוש מלכות ופילגש". בשנים האחרונות יצרה את "אש בארזים", בהשראת סיפור אבימלך ויותם בספר שופטים, ואת "נעולים", המתרחש בחנות נעליים והופך את יחסי הכוח בין אנשים למעין מעבדה אנושית.
לצד המחזאות והבימוי כתבה וייך חושן גם את הרומן "כף רגלו של הסוס", העוסק בעולם של מורים ותלמידים ובצדדים הסמויים של חיי בית הספר. היא עובדת לאורך השנים עם יוצרים ושחקנים, וביצירותיה האחרונות בולט גם שיתוף הפעולה עם נאוה צוקרמן, המלווה אמנותית את עבודותיה בתיאטרון תמונע.
המעבר מעולם המשפט אל התיאטרון לא היה אפוא ויתור על עולם אחד לטובת האחר. במידה רבה, הוא הפך את שניהם לחומרי גלם של אותה יצירה: התבוננות באנשים, במערכות שהם בונים ובמחירים שהם מוכנים לשלם כדי להשיג כוח, אהבה, שייכות והכרה.
אני שואלת אותה על המעבר ממשפטים לתיאטרון. יש בזה משהו כמעט סימבולי. במשך שנים היא עבדה כעורכת דין, אבל התיאטרון לא באמת עזב אותה. היא למדה תיאטרון בסמינר הקיבוצים, ניסתה לשלב בין שני העולמות, חזרה למשפטים, עבדה כעורכת דין, לימדה תיאטרון והייתה רכזת מגמת התיאטרון בתיכון יצחק בן צבי בקריית אונו. בסופו של דבר התיאטרון ניצח.
"אני חושבת שהיו לי שני עוגנים", היא אומרת. "המשפטים והתיאטרון. למדתי תיאטרון, אבל הייתי גם מאוד בתוך עולם המשפט. אפילו הייתה תקופה שלמדתי תיאטרון ובמקביל למדתי משפטים. ואז חזרתי למשפטים. הייתי עורכת דין במשך שנים, אבל התיאטרון תמיד היה שם".
יש רגע אחד שהיא זוכרת במיוחד. היא בדיוק קיבלה את רישיון עריכת הדין שלה, ובאותו יום הלכה להירשם ללימודי תיאטרון. באותו יום השתתפה בשיעור בו המורה נתן לתלמידים תרגיל: לקחת ביצה ולהעמיד אותה.
"אני זוכרת שחשבתי, מה אני עושה פה? בדיוק קיבלתי רישיון לעריכת דין ואני עומדת עכשיו עם ביצה. מצד אחד היה בזה משהו מאוד מצחיק, אבל מצד שני הבנתי שאני מאוד רוצה להיות שם".
היום, במבט לאחור, היא יכולה לראות עד כמה שני העולמות האלה אינם באמת מנוגדים. להפך.
"מה שמעניין אותי במשפטים זה לא רק החוק. מה שמעניין אותי זה אנשים. למה אדם עושה משהו, מה מניע אותו, מה קורה כשיש עימות, מה קורה כשיש שתי גרסאות לאותו סיפור. גם בתיאטרון אני כל הזמן חוזרת לשם. מה המניעים של האנשים? מי מפעיל כוח על מי? מי משקר? מי מספר את האמת? מי חושב שהוא צודק?"
החיבור בין שני העולמות נמצא גם במבנה של המחזות שלה. היא עוסקת שוב ושוב באנשים שנמצאים במערכת, אבל גם במאבק שלהם בתוכה. חוק, משפחה, זוגיות, פוליטיקה, מעמד, מגדר, כסף. המערכת משתנה, אבל השאלה נשארת: מה האדם עושה כאשר הוא רוצה משהו מאוד, וכמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי להשיג אותו.
לצד הכתיבה היא בחרה גם בבימוי, וזה כבר עולם אחר לגמרי.
"כשאת כותבת את לבד. את מאוד חשופה. אבל בבימוי את פתאום צריכה להתמודד עם עוד אנשים. עם שחקנים, עם מעצבים, עם מוזיקה, עם חלל. את צריכה לדעת מה את רוצה, אבל גם לדעת להקשיב".
המעבר שלה מכתיבה לבימוי הוא אחד הדברים המרכזיים ביצירה שלה. וייך חושן כתבה וביימה חלק גדול מעבודותיה, ובהן "תג מחיר", "השליח", "פייק", "אש בארזים" ו"נעולים". היא גם עבדה כבמאית על טקסטים של יוצרים אחרים.
"יש הבדל מאוד גדול בין לכתוב לבין לביים. כשאת כותבת, את יכולה לשלוט בהכול. את יכולה להחליט מה הדמות תגיד, איפה היא תהיה ומה יקרה. בבימוי את מגלה מהר מאוד שאין דבר כזה שליטה מלאה. וזה דווקא הדבר המעניין".
מה קורה כאשר שחקן מביא לדמות משהו שלא חשבת עליו?
"אם הוא מביא משהו טוב, אני רוצה לקחת אותו. אני רוצה שהשחקנים יהיו שותפים. לפעמים שחקן פתאום עושה משהו ואת אומרת, וואו, זה יותר מעניין ממה שאני חשבתי".
ב"נעולים" התהליך הזה היה משמעותי במיוחד. ארבעת השחקנים, נועם ארד, אייל זוסמן, שירה פרבר ואייל שכטר, אינם רק מבצעים דמויות בתוך מנגנון קומי. כל אחת ואחד מהם נדרשו למצוא בתוך הדמות גם את החולשות, החלומות, הכמיהות והסתירות שלה.
"עניין אותי מאוד שהדמויות לא יהיו רק אנשים קטנים או אנשים מעצבנים. יש בהם דברים שהם באמת מעצבנים, לפעמים אפילו מרגיזים מאוד, אבל יש להם גם חלומות. יש להם רצון להשתייך. יש להם רצון שיראו אותם. הם רוצים לקבל את מה שהם חושבים שמגיע להם. אחד רוצה חתונה גדולה. אחר רוצה מעמד. לכל אחד יש משהו שהוא חולם עליו".
גם הקשר עם השחקנים הולך ונבנה אצלה לאורך השנים. שירה פרבר ואייל שכטר, למשל, המשיכו איתה מ"אש בארזים" אל "נעולים", ולצדם הצטרפו אייל זוסמן ונועם ארד.
"כשאת עובדת עם שחקנים לאורך זמן, נוצרת שפה משותפת. את כבר מכירה אותם והם מכירים אותך. אבל גם אז אני רוצה שהם יביאו את עצמם. אני לא רוצה לשכפל את העבודה הקודמת".
מי שנמצאת לצדה לאורך חלק משמעותי מהדרך היא נאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של תיאטרון תמונע, שמלווה אמנותית את עבודותיה של וייך חושן, ובהן "אש בארזים" ו"נעולים".
"נאוה מאוד משמעותית עבורי. יש משהו בליווי שלה שמאפשר לי להסתכל על העבודה גם מבחוץ. את בתוך החומר, בתוך החזרות, בתוך הדמויות, ואז מגיע מישהו שאת סומכת עליו ויכול לשאול אותך שאלה שאת כבר לא מסוגלת לשאול את עצמך".
היחסים בין היוצרת לבין מי שמלווה אותה אמנותית אינם עניין של מתן הוראות.
"זה לא שמישהו אומר לך מה לעשות. לפעמים מספיק שמישהו אומר, רגע, למה? למה את עושה את זה? ואז את צריכה לחשוב. זה מאוד חשוב לי".
אחת ההפתעות המעניינות ב"נעולים" היא שהחנות אינה מקום חדש לגמרי ביצירה של וייך חושן. שנים קודם לכן, במחזה "הדרך למטה", עסקה בהטרדה מינית בתוך חנות נעליים.
"הדרך למטה" הייתה אחת העבודות המוקדמות שלה ואף הוצגה בפסטיבל התיאטרון הקצר. החומרים שבה המשיכו ללוות אותה.
"יש דברים שאת כותבת והם נגמרים. ויש דברים שלא. 'הדרך למטה' הייתה משהו שנשאר אצלי. היה שם חומר שהרגשתי שאני עוד לא סיימתי איתו. הרבה שנים אחר כך הוא חזר בצורה אחרת".
כך הגיעה חנות הנעליים אל "נעולים". אבל הפעם היא כבר אינה רק מקום שבו מתרחש סיפור על הטרדה מינית. החנות הופכת למעבדה של יחסי כוח.
"מה שמעניין אותי זה לא באמת חנות נעליים. זה מה שקורה בין האנשים. מי מחזיק את הכוח, מי מנסה להחזיק אותו, מי מרגיש שהוא לא שייך, מי מנסה להיכנס פנימה".
וזה גם מסביר את שם המחזה. איש אינו כלוא בחנות בניגוד לרצונו. ה"נעולים" הם אנשים שנמצאים בתוך מנגנונים פנימיים וחברתיים שהם מתקשים להשתחרר מהם.
"הרבה פעמים אנחנו נעולים בתוך עצמנו. בתוך מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו, בתוך הפחדים שלנו, בתוך הצורך שלנו לשלוט".
אחד השינויים המשמעותיים שעברה וייך חושן כבמאית קשור ליחסים בין הבמה לקהל. ב"נעולים" הקיר הרביעי נשבר, והקהל אינו רק צופה מבחוץ.
"היום זה נראה לי טבעי, אבל פעם פחדתי מזה. ב'תג מחיר', למשל, אני ונוגה אפרת דיברנו על האפשרות לשבור את הקיר הרביעי. אני לא הצלחתי לעשות את זה. הרגשתי שאני לא יודעת איך".
"תג מחיר", שנכתב ובוים על ידי וייך חושן ונוגה אפרת, עלה בפסטיבל עכו ב־2013 וזכה לציוני לשבח למחזה ולשחקנים. המחזה עסק באב ובנו, ובקרע שנוצר ביניהם לאחר שהבן מבצע פיגוע נגד מסגד. אבל מבחינת היוצרות, השאלה לא הייתה רק ימין ושמאל.
"לא רציתי לעשות ויכוח של ימין ושמאל. עניין אותי הגבול המוסרי. מה אדם מוכן לעשות? מה קורה כשהבן שלך עושה משהו שאתה לא יכול לקבל, אבל אתה עדיין אבא שלו? איפה עובר הגבול בין אהבה לבין ערכים?"
שנים אחר כך, ב"נעולים", היא כבר הרגישה שהיא יכולה לקחת את הצעד.
מה שהשתנה הוא לא רק הביטחון הטכני. גם התפיסה שלה לגבי הקהל השתנתה.
"אני אוהבת שהקהל מרגיש שהוא חלק מהדבר. שהוא לא יושב באולם ומסתכל על משהו שקורה לאנשים אחרים. במיוחד בתיאטרון כזה, אם אנחנו מדברים על יחסי כוח, אז גם הקהל צריך להיות קצת בתוך זה".
קשה לדבר עם אלמה וייך חושן בלי להגיע לפוליטיקה. אבל אצלה פוליטיקה אינה נאום פוליטי. היא נמצאת בתוך מערכות היחסים.
"אני מאוד ישראלית. מאוד פוליטית. ואני מאוד אוהבת את המקום שאני חיה בו. אולי דווקא בגלל זה אני גם מאוד ביקורתית כלפיו".
היא אינה מעוניינת בתיאטרון שמסביר לצופה מה עליו לחשוב.
"אני לא רוצה לכתוב 'ארץ נהדרת' ולא 'היהודים באים'. אני אוהבת הומור, ואני חושבת שהומור הוא דרך מצוינת להגיע לאנשים. אבל אני לא רוצה שהכול יהיה בדיחה. אני רוצה שהצחוק יפתח משהו".
זו אחת הסיבות ש"נעולים", שהתחיל לדבריה כדרמה, הפך במהלך החזרות לקומדיה מרירה.
"בהתחלה זה היה הרבה יותר דרמטי. אבל כשאת עושה משהו מאוד ריאליסטי, ופתאום את מסתכלת על אנשים ומתבוננת במה שהם עושים, יש רגעים שבהם זה כל כך אבסורדי שאת צוחקת. ואז הבנו שהקומדיה קיימת שם".
היא אינה חוששת מהמעבר בין מצחיק למכאיב.
"אני אוהבת שהקהל יכול רגע לצחוק, רגע להתעצבן, רגע להיות עצוב. החיים הם כאלה. אנשים הם כאלה".
ובכל זאת, היא אינה רוצה שהתיאטרון יהפוך למכונת מסרים.
"אני כל הזמן מחפשת את הפוליטיקה ואת היצרים בין אנשים. גם כשאני עושה משהו שנראה פחות פוליטי, מבחינתי הפוליטיקה נמצאת שם. כי פוליטיקה היא לא רק הכנסת והממשלה. פוליטיקה היא גם מי מחליט בבית, מי קובע במערכת יחסים, מי מרוויח ומי משלם, מי שולט ומי מוותר".
המעבר מ"אש בארזים" ל"נעולים" מספר משהו חשוב על המקום שבו היא נמצאת היום.
"אש בארזים" נולדה מתוך סיפורו המקראי של יותם בספר שופטים, ומשתמשת במאבק על השלטון ובסיפור על אבימלך כדי לדבר על כוח, שררה ומלחמת אחים. גם שם, כמו בעבודות רבות שלה, התנ"ך הוא לא מוזיאון. הוא כלי לקריאת ההווה.
"אבל אחרי 'אש בארזים' הרגשתי שזאת הייתה הצגת תוכחה".
המילה הזאת חשובה לה.
"אנשים פחות סבלניים היום לתוכחה. הרגשתי שאחרי כל מה שעברנו, נחוצה חמלה".
החמלה אינה אומרת שהיא ויתרה על הביקורת.
"ב'נעולים' עדיין יש מאבקי כוח. יש אנשים שמנסים לשלוט, יש אנשים שנפגעים, יש אנשים שעושים דברים לא יפים. אבל רציתי גם להבין אותם. לראות את האדם. לא רק את ההתנהגות שלו".
זה אולי השינוי המרכזי בין שתי ההצגות. ב"אש בארזים" היא הסתכלה על מערכת כוח גדולה, כמעט מיתולוגית. ב"נעולים" היא מקרבת את המצלמה אל האנשים הקטנים שבתוכה.
"אני חושבת שהדמויות האלה מאוד ישראליות. הן רוצות דברים פשוטים. הן רוצות להרגיש שייכות. הן רוצות אהבה. הן רוצות שיכירו בערך שלהן. ולפעמים הן עושות בדרך דברים מאוד לא יפים".
גם שאלת המגדר חוזרת ביצירה שלה.
"אני מתעסקת בג'נדר. מאוד. ביחסי הכוח בין גברים לנשים. זה נמצא ב'נעולים', זה היה ב'אש בארזים', זה נמצא גם ב'פדרה' ובעבודות קודמות".
מעניין אותה במיוחד הרגע שבו אישה מפסיקה לקבל את הגורל שנקבע לה.
"אני אוהבת נשים שמשנות את הגורל שלהן. נשים שלא מוכנות לקבל את התפקיד שנתנו להן".
אולי בגלל זה התנ"ך כל כך נוכח ביצירה שלה. היא באה מרקע חילוני מאוד, אבל דווקא ממנו התפתח אצלה קשר עמוק למיתולוגיה היהודית.
היא מספרת על ילדותה בבית ספר דתי, אף שהוריה היו חילונים מאוד. היא הייתה הילדה החילונית כמעט היחידה בכיתה, וזוכרת עד היום את הרגע שבו אכלה כריך עם גבינה ואחר כך נגסה בכריך עם סלמי. הילדים סביבה קבעו שהיא עברה על האיסור לערבב בשר וחלב.
"ואז המצאתי סיפור. אמרתי שהיה לי רב במשפחה שאמר שאם מחכים דקה זה בסדר".
היא צוחקת.
"אולי הדברים האלה נשארו אצלי. אני מאוד אוהבת את המיתולוגיה היהודית החילונית. היא מדהימה בעיניי. אני יכולה להיות מאוד חילונית ועדיין להרגיש שהתנ"ך הוא חומר דרמטי בלתי רגיל".
מכאן הדרך אל "תג מחיר", "פייק" ו"אש בארזים" כבר אינה מפתיעה. היא אינה חוזרת אל התנ"ך כדי לברוח מההווה. להפך.
"התנ"ך מלא ביצרים. כוח, קנאה, רצח, אהבה, בגידה, פוליטיקה. זה בדיוק מה שמעניין אותי. אנשים".
היצירה של וייך חושן נעה כבר שנים בין תיאטרון פוליטי לתיאטרון אינטימי, בין קומדיה לדרמה, בין המקרא להווה, בין טקסט סגור לבין תהליך שנפתח בחדר החזרות. היא גם כתבה את הרומן "כף רגלו של הסוס", לימדה תיאטרון, ביימה מחזות של אחרים ויצרה שורה של עבודות עצמאיות.
אבל היא אינה מתייחסת ליצירה שלה כאוסף של נושאים נפרדים.
"אני לא חושבת שאני אומרת, עכשיו אני אעשה מחזה פוליטי, ועכשיו אני אעשה מחזה על ג'נדר. הדברים באים ממני. לכן הם גם חוזרים".
אולי זו הסיבה שגם כאשר היא עוברת מהתנ"ך לחנות נעליים, מפוליטיקה לקומדיה ומסיפור גדול על שלטון לסיפור על אנשים שמנסים להתחתן, משהו נשאר קבוע.
"מה שמעניין אותי זה אנשים. היצרים שלהם. מה שהם רוצים. מה שהם מוכנים לעשות כדי להשיג את זה. ומה קורה כשהם נתקלים באדם אחר שרוצה בדיוק את אותו הדבר".
בימים אלה היא כבר עובדת על פרויקט חדש, מחזה של מוטי לרנר, אינטימי יותר, העוסק בגבר ואישה. היא עדיין בשלב מוקדם של העבודה, ובונה את המפגש עם השחקנים ואת השפה של ההצגה. "זה מעניין ויצרי", היא אומרת.
אולי זו הדרך המדויקת ביותר לתאר גם את מה שמחבר בין כל התחנות שלה. עורכת הדין שהסתכלה על בני אדם דרך החוק, המחזאית שמפרקת אותם למניעים, הבמאית שמעמידה אותם מול שחקנים אחרים ומול הקהל, והיוצרת שחוזרת שוב ושוב לפוליטיקה, למגדר, לתנ"ך ולמאבקי כוח.
בסופו של דבר, גם כשהיא מדברת על מלכים וגם כשהיא מדברת על מוכרי נעליים, אלמה וייך חושן חוזרת לאותה שאלה: מה בני אדם עושים זה לזה, ומה הם עושים לעצמם בדרך אל המקום שבו הם רוצים להיות.
צילום תמונה ראשית: דוד קפלן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©