ראיון עם דליה שימקו, על עשרים שנה לאנסמבל אספמיה ועל 'הנערה'

זהו ראיון נוקב עם דליה שימקו. כל ראיון עם דליה הוא נוקב, כי יש לה מה להגיד והיא אף פעם לא מפחדת לומר את אשר על ליבה. גם אם יש מחיר לגילוי הלב. דליה היא עד היום 'נועה בת 17'. הסרט האייקוני הזה, ודמותה שם, ילוו אותה לעד. מי שלא מתחום התיאטרון שומע 'דליה שימקו' ומייד אומר 'אה, נועה בת 17'. מאז עשתה דליה כל כך הרבה. רציתי לשמוע על עשייתה, ממעוף הציפור.

דליה עלתה לארץ בגיל חמש וחצי, מצ'כוסלובקיה, ישר לקריית שפרינצק, שם גדלה עם אמא וסבתא. בתיכון כבר למדה בתלמה ילין, במגמת תיאטרון כמובן. עוד לפני  גיוסה לצבא השתתפה בסרט 'פצעי בגרות', ובמהלך שירותה הצבאי קיבלה את התפקיד הראשי ב'נועה בת 17'. כתוצאה מהתפקיד המוצלח, התקבלה לתיאטרון חיפה, שם שיחקה ב'נפש יהודי' של והושע סובול, נסעה ללמוד משחק באנגליה וחזרה לתיאטרון חיפה. משם פרשה כדי לשחק בתיאטראות אחרים, כשחקנית עצמאית. היא שיחקה בבית לסין, ב'אחד משלנו', שהפך לסרט שגם בו שיחקה.

בשנת 2000 חלתה דליה בפיברומיאלגיה, ובמשך שנה וחצי לא שיחקה כלל. כשהתחילה לקום מהמחלה החליטה לקחת את חייה בידיה, ואז יצרה את ההצגה הראשונה של אנסמבל אספמיה, 'קשר דם', לפי מחזה של אפי כהן. "שם, בהצגה הזאת שהקהל נהר אליה והיו לה ביקורות מצויינות, נולד הגרעין של אספמיה".

השנה חוגג האנסמבל עשרים שנה לקיומו, וזוהי אכן חגיגה גדולה לתיאטרון שהוא פרינג' שמקבל מעט מאוד תמיכה, ולעיתים מצריך מדליה מאמצים כלכליים גדולים וגיוס כסף מבית.

אבל נחזור לנקודת ההתחלה של אספמיה. "שני דברים התחילו במקביל", מספרת דליה. "יונה וולך – המופע. שם יצרתי ז'אנר של חומרים שיריים שלא נכתבו כלל לבמה, והפיכתם להצגה. זה היה מאוד לא מקובל אז. הפכתי את השירים למופע תיאטרלי עם סיפור אסוציאטיבי. מבקרי התיאטרון של אז לא ידעו כלל איך להתייחס לזה. באותה תקופה עשיתי גם עיבוד של 'חיי נישואים' של דוד פוגל לבמה. מה שתמיד ליווה אותי הוא שמירה על השפה המקורית, 'הבמה כפיוט', היכולת של התיאטרון להיות גבוה מהחיים, ולא בגובה החיים. זה מרחיב לנו את התודעה, משהו שהקולנוע והטלוויזיה לא מסוגלים לעשות".

עוד נושא שמאוד מעניין את דליה הוא העיסוק בתרבות היהודית החילונית. יהדות כזהות שאינה קשורה דווקא לדת, כולל בדיקה של דברים אפלים. כך למשל עיבדה לבמה את 'מעשה בטבעת' של אילן שיינפלד, שעוסק בסחר בנשים. "אני עוסקת בחברה היהודית על כל רבדיה, כולל הצדדים הפחות נעימים שלה. זה מה שמאפיין אותי כיוצרת. התמודדות עם האפילה שמפחידה אותי, דברים שמזעזעים אותי. כך למשל תהליך העשייה של ההצגה 'הנערה' שהתחיל משם".

דליה ביימה את 'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, וזאת הייתה עבורה תחילת הדרך של עיסוק בנשים. במצב האישה. גם את חלום ליל קיץ עשתה כמחזה שיש בו נשים חזקות, יוצאות דופן, והיא נתנה לו פרשנות פמיניסטית. 'חלום ליל קיץ נחשב כקומדיה רומנטית, אבל שייקספיר הוא תמיד עולם ומלואו, והוא עוסק גם במהות האדם, והנשים אצלו הן מאוד מעניינות".

מאז ועד היום את עוסקת בנושא מעמד האישה, כולל ההצגה האחרונה שלך, 'הנערה'.

"עסקתי בזה, למעשה, כבר 'במעשה בטבעת', אבל שיא העיסוק במעמדן של נשים עבורי, היה בלי שום ספק, ב'המהפכניות'. 'המהפכניות' זה רעיון שהתהלך אתי עשר שנים, עד שמצאתי את יוספה אבן שושן שהיא השותפה המושלמת לכתיבה עבורי. הרעיון הבסיסי הוא לגרום לאנשים להסתכל על זוגיות ועל מקומן של נשים לצד הגברים עשו להם שם, לרענן את החשיבה, להסתכל על מפעל חיים של אדם, הוא לא לבד בסיפור הזה. הגברים ששינו את העולם, היו להם לצידם נשים ששילמו מחירים מאוד כבדים על הזוגיות, באהבה ומתוך אמונה שלמה. המחזה בא לדבר על השקיפות הטוטאלית של נשים לאורך ההיסטוריה".

'המהפכניות' היא הצגה מצליחה מאוד.

"ההצגה הזאת היא תופעה, היא רצה כבר שנה ששית, היא צלחה את הקורונה. בתקופת הקורונה עשינו לה ורסיה קאמרית והסתובבנו אתה בבתים. ההצגה יצרה באז אינטלקטואלי גם כן, ונכתבו עליה עבודות סמינריוניות. הופענו איתה בבוקרשט, והמחזה תורגם לגרוזינית וליוונית, והועלה לאחרונה באתונה, על ידי במאית יווניה מאוד נחשבת. יש לנו פרמיירה במרץ בברטיסלבה, ועוד ידינו נטויה. רבים מההשגים הושגו בעזרת המכון הישראלי למחזאות, שהוא מוסד מאוד חשוב שמסייע לנו להגיע לעולם, גם כיום למרות מה שקורה עכשיו סביב ישראל. פרצנו לעולם וזה מעבר לחלום שהעזנו לחלום".

ראיתי גם את ג'ון גבריאל בורקמן שהעליתם בתמונע.

"המחזה הזה של איבסן הגיע אלינו. יוסי יזרעאלי בא לראות את 'מהפכניות' והתקשר אלי לאחר מכן ואמר לי, שהוא רוצה לביים את המחזה הזה של איבסן, ואני ושלום (שמואלוב) מתאימים לו לזה. זאת הייתה עבורי מחמאה אדירה, והיה לי לכבוד לעשות את זה באספמיה".

ואז בא 'פנקס הקטן' שמאוד אהבתי.

'פנקס הקטן' זו הפקה שספגה את כל הרעות האפשריות. הפסקנו את החזרות שלוש פעמים בגלל הקורונה. לדעתי ההצגה הזאת נפלה בין הכיסאות ואני מרגישה שהיא לא קיבלה את הכבוד הראוי לה. היה לה קאסט אדיר, אבל היא רצה רק שנה וחצי".

הכוח של אנסמבל אספמיה הם השחקנים ואנשי הצוות שלו, אומרת דליה. "הכוח שלי בא מהאנשים האלה. הם כולם מוכשרים ברמות על. הם באים לעשות אמנות, הם באים עם רעב והם טוטאליים. 'פנקס הקטן' הוא דוגמא מצויינת. הייתי בטוחה שההצגה לא תעלה, אחרי עוד סגר ועוד סגר, אבל הכוח של הקאסט, הרצון שלהם לעשות את ההצגה, הוא שדחף לכך שעלתה. האנשים האלה מאפשרים לי ליצור ולהתפתח ולחלום. הידיעה הזאת, שיש אנשים שמאמינים בי ונותנים את נשמתם לעשייה המשותפת. זאת הסיבה לכך שהאנסמבל שורד, כי כלכלית הוא תמיד במצב זוועתי. הכסף הוא קטן, כולנו מרוויחים גרושים. כל זה בא מהסתכלות המדינה על האמנות, אבל תמיד אני אומרת: 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה'.

ואז, בהמשך לקו הפמיניסטי שלך, באה 'הנערה'.

"התחלנו לעבוד על 'הנערה' אחרי שראיתי את הכתבה של אורלי וגיא על הנאנסת מקפריסין. עבדתי עם יוספה שלוש שנים על המחזה הזה. היה לי חשוב לדבר על זה שזאת תופעה שיכולה להתרחש בכל מקום. צללנו מאוד לעומק עם נושא האשמת הקרבן. גילינו שאחוז מאוד גבוה של תלונות על אונס נסגרות בהאשמת הקרבן. החקירה, שנעשית על ידי חוקרים מאוד מיומנים, שיודעים לגרום לבחורה שעברה אונס ספק בעצמה, באשמתה בסיטואציה, עד שהיא חוזרת בה מההאשמה. זה, והווי המסיבות הפרועות הללו ברחבי העולם, חופשות עם חופש מיני אבסולוטי, שמתבטא הרבה פעמים בהטרדות מיניות קשות, וזה כאילו חלק מהמשחק. אנשים נורמטיביים מגיעים לשם וכמעט מובלים להתנהגות בהמית. מגיעות לשם שתיים או שלוש חברות יחד, וקבוצות של בנים. הקבוצות הללו כוללות תמיד צ'רמר, שהוא זה שהבנות נמשכות אליו, והוא מפתה את הבנות להגיע אליו, ומקריב אותן למען הקבוצה. יש על זה סרט דוקומנטרי בנטפליקס, שמראה את הדינמיקה שמתרחשת שם".

למה הפכתן אותם לאלופים אולימפיים ב'נערה'?

"רציתי לראות שגם הם נתונים תחת מכבש חברתי. הגיע הזמן לדבר על התרבות שמתירה את הדברים הללו, ועל מקומן של הנשים שמאפשרת את ההתנהגות הזאת כלפיהן".

דליה עובדת עם האנסמבל שלה שנים רבות, והקאסט הבסיסי הוא אותו קאסט. ב'נערה' חלק גדול מהקאסט הוא צעיר מאוד, היישר מבתי הספר למשחק. " זאת הצגה שבה משחקת קבוצה חדשה לגמרי, אחרי שהתרגלתי לחבר'ה שהלכו אתי המון שנים. זה היה מסעיר לעבוד עם הצעירים, שיש להם וייב שונה. בתקופה הזאת של המלחמה, זה היה מאוד מנחם. הם בתחילת דרכם האמנותית ולכן מתעמקים יותר בעצמם. הם מלאים בפוזיטיביות וזה מרענן".

יש ב'נערה' חלק מיתולוגי. לשם מה זה נחוץ?

" 'הנערה' היא הצגה מאוד עכשווית. בלי ההקשר של המיתולוגיה לא הייתי מרגישה שזאת היצירה שלי. כשכתבנו, יוספה ואני, מה קורה בלאפיס (האי שבו מתרחשת עלילת ההצגה) הרגשנו שחסר שם אלמנט מרכזי עבורנו כיוצרות. חשוב היה לי שתכנס כאן גם פיוטיות, והתכונה הזאת, של משהו שהוא 'גדול מהחיים'. זה נכנס דרך המיתולוגיה".

העלית את 'הנערה' בהבימה, בתקופה לא קלה. לאן ההצגה הולכת?

"נכון, 'הנערה' יצאה בתקופה קשה. לא קל להביא קהל להצגה כזאת בתקופה הנוכחית. מי חשב שהתקופה הזאת תמשך כל כך הרבה זמן, ועם זאת, אני לא מרגישה שיכולתי אחרת. אני מקווה שלמרות התקופה, ההצגה תזכה לחיים שמגיעים לה, ותגיע, בעיקר לנוער".

בואי נדבר קצת על העשייה הציבורית שתמיד עסקת בה. כיום את מנהלת אמנותית של פסטיבל עכו.

"פסטיבל עכו עדיין בהקפאה. אני מקווה שיעלה בפסח. הוא נעצר עשרה ימים לפני מועדו, וכבר קודם קוצץ מאוד, מבחינת תקציבים ומספר ההצגות שיוצגו בו. השנה יהיו שבע הצגות תחרות ורק שתי הצגות חממה, כאשר בשנה שעברה היו שש הצגות חממה. ועדיין, יהיה פסטיבל נפלא בפסח".

במה עוסק הפסטיבל השנה? האם המצב השפיע עליו?

"הפסטיבל השנה עוסק בעיקר במצב, במלחמה, בצורה כזאת או אחרת. למשל, יש מחזה של מיכאל קייט שעוסק במלחמה באוקראינה מול המלחמה בישראל, שתי אחיות, אחת גרה בארץ והשנייה באוקראינה. השנייה מגיעה לארץ בדיוק לפני ה 7.10. יש גם מחזה של דנה קיילה שעוסק בחיים לצידו של הלום קרב. ברק בן דוד עשה עיבוד לאודיסיאה, החזרה של לוחם למה שעזב לפני המלחמה.

הולך להיות פסטיבל מאוד חזק השנה. הייתי בטוחה שלא יהיו הגשות, והיו 260. רק מעט פחות מאשר בשנה הקודמת. שבר לי את הלב, זה שאני צריכה לצמצם את הפסטיבל. אני מקווה שעד פסח נהיה במקום אחר מבחינה מוראלית, גם עם בפסטיבל נעסוק בפצעי מלחמה. זה יהיה פסטיבל אדיר. פסטיבל עכו הוא סוג של נס בתרבות הישראלית והעולמית. מעט מאוד פסטיבלים בעולם משקיעים כך בהצגות, חובה לשמור על פסטיבל עכו".

איך המצב משפיע לדעתך על מעמד התרבות בארץ?

"אני חושבת שבמצב הקיים כולנו נמצאים במצב השרדותי ובבלבול מאוד גדול, כיוון שקשה לראות לאן המדינה הולכת".

ולאן את הולכת?

"אני יודעת שיש לי שאיפות. למשל, להוציא את העשייה שלי לחו"ל. אני רוצה שהמחזות שלי ימשיכו להימכר בחו"ל. ואולי הגיע הזמן שלי לחזור לממסד, ולתיאטרון הרפרטוארי. אני יכולה להתמודד עכשיו עם הממסד. אני חזקה מספיק".

צילום תמונה ראשית: ניקול דה-קסטרו