ראיון עם האוצר יניב שפירא

אוצרות. מקצוע שהולך ומתפתח בצעדי ענק. המקצוע נולד עם לידתם של המוזיאונים ה'מודרניים', שראשיתם במאות השש עשרה והשבע עשרה, במה שכונה אז 'חדרי פלאות' שהתפתחו למוזיאונים שנועדו לקהל הרחב במאה השמונה עשרה. הראשון היה המוזיאון בבאזל, שהוקם בשנת 1661. ב-1753 הוקם המוזיאון הבריטי, וב 1793 הוקם הלובר בפריז. תפקידם של האוצרים במוזיאונים הללו היה לקטלג ולנהל את האוספים. מתחילת שנות העשרים התפקיד התחיל להשתנות, ממקצוע מנהלתי למקצוע יצירתי יותר, עם השינויים בעולם האמנות ועליית האוונגרד. בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים, השתנה מהותית תפקיד האוצר, כאשר האוצרים הפכו למפרשים ומתווכים של האמנות. האוצר התחיל לבחור את האמנים שמשתתפים בתערוכות, להציג אמנות מתקופות שונות בתערוכה אחת. התערוכה שמשמשת כיום כסמל להיווצרות האוצרות העכשווית הייתה 'חיה בראשך: כשעמדות הופכות לצורה', תערוכה שנאצרה על ידי הרלד זימן בקונסטהאלה בברן, שוויץ, שם חלק מהיצירות נבנו במיוחד עבור התערוכה, בהנחייתו של זימן. בשנות התשעים של המאה העשרים הפכה האוצרות לדיסציפלינה בפני עצמה, והחל מחקר בתחום האוצרות, ולימודי האוצרות הפכו לפופולריים.

בארץ, רק בסוף שנות השבעים החלו להתייחס לפעולת ארגון התערוכה כאוצרות. בשנת 1973, העביר מנכ"ל מוזיאון ישראל דאז, מרטין וייל, את תפקידי הניהול במוזיאון לקבוצת אוצרים ומומחים לאמנות. מוזיאון תל אביב התחיל להשתמש במונח 'אוצר' בשנת 1977. תוכנית לימודי האוצרות הראשונה קמה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1985, ומשנת 2008 נפתחו מסלולי הכשרה רבים בבצלאל, אוניברסיטת חיפה, , שנקר, סמינר הקיבוצים ועוד. אחד מהאוצרים שתרם לבניית תפקיד האוצר הוא גדעון עפרת, שהרחיב את ההגדרה ל'אוצר יוצר', שהוא אמן בעצמו.

בחרתי לראיין את יניב שפירא, שהכרתי בפתיחה של תערוכות שאצר במוזיאון אגם בראשון לציון, כראיון ראשון של אוצר במסגרת 'בילוי נעים'.

יניב שפירא נולד בקיבוץ יזרעאל, עובדה שיש לה משמעות רבה גם בהתפתחות הקריירה שלו, והתעניין באמנות מאז ילדותו. אחרי שירותו הצבאי למד באוניברסיטת תל אביב תולדות האמנות ופילוסופיה יהודית. יניב: "לא ידעתי איך מתפרנסים מזה, למדתי לימודי תואר ראשון ואחר כך המשכתי לתואר שני, בעידודו של מוטי עומר, ראש החוג לתולדות האמנות. בעידודו הלכתי גם ללמוד אחר כך לימודי מוזיאולוגיה בשנת 2001. בשנת 1993 כבר התחלתי לעבוד במשכן לאמנות בעין חרוד, שם התחלתי כאיש צוות והפכתי לאוצר. בשנת 2016 התמניתי למנהל ואוצר ראשי, שם עבדתי עד שנת 2023".

יניב עבד גם כאוצר ומנהל בגלריית הקיבוץ בין השנים 2005 ל2010, ובמסגרת הזאת הקים את פורום הגלריות של הקיבוצים. פורום זה שימש כאלטרנטיבה לגלריות במרכז הארץ. במסגרת עבודתו במשכן לאמנות בעין חרוד  ערך טרילוגיה של תערוכות שעסקו בשמונים שנה למוזיאון, תערוכה שהוקדשה לחיים סוטין, וב 2017 הוצג פרויקט 'אופוריה' שהוקדש לחמישים שנה למלחמת יום כיפור, תערוכה שעסקה ביחסי הגומלין שבין מלחמה ואמנות.

מה הם ההבדלים בין תפקידי האוצר במוזיאון לבין תפקידי האוצר העצמאי?

"תמיד העסיק אותי המתח שבין התפקידים הללו. אוצר במוזיאון צריך להתחשב, במידה רבה, בציפיות ההנהלה ובביורוקרטיה, בעוד שהאוצר העצמאי, שאיננו חלק מההיררכיה של המוזיאון, יכול לעשות מה שמעניין אותו באמת לעשות, במקומות שמעניינים אותו ולעבוד עם האמנים והנושאים שמעניינים אותו".

במוזיאון אגם עבדת כאוצר עצמאי.

"מבחינתי זאת הייתה הזדמנות נפלאה לעסוק באמן שיש הזדמנות לספר את סיפורו בתערוכה. כאוצר חופשי יכולתי לבחור, וזוהי חוויה טובה מאוד. זה מעשיר ומרחיב. יעקב אגם הוא אמן שכולם מכירים ואף אחד לא מכיר באמת לעומק. האתגר היה להנגיש אותו, לספר את הסיפור של האמנות שלו. עכשיו, כשהתערוכה עומדת, אני מקווה שזה יפתח פתח לכתיבה ומחקר על האמנות שלו ולהכרה בתרומתו לאמנות הישראלית".

איך אתה רואה את האוצרות הישראלית?

"זאת שאלה גדולה שקשורה להתפתחות המקצוע בעולם, שצמח וגדל בגלל הצורך לתווך את האמנות לקהל, לתת לה פרשנות. ככל שהאמנות נעשתה יותר מורכבת, נוצר יותר צורך בתיווך. משם התפתח המקצוע גם בארץ. כיום זהו תחום מאוד פופולרי. כיום האוצר עובד לא רק במוזיאונים. אוצרים עובדים גם בגלריות ובפרויקטים עצמאיים. האוצר נותן תוכן לתערוכה, יוצק בה תכנים, כותב את הטקסט הנלווה אליה ותורם ליחסי הציבור שלה. בלי זה, לא ניתן כיום ליצור תערוכה. לאוצרים יש תפקיד נכבד במיוחד בפנייה לאמנים וגיוסם לתערוכות, בעיקר תערוכות קבוצתיות. למשל, תערוכה בנושא של ציורי נוף משנות התשעים. אוצרות יכולה להיות גם יוזמה עצמאית".

מהי מערכת היחסים בין אוצר לאמן?

"זה כמובן עניין של גישה של כל אוצר, עניין של הערכה, של דיאלוג, של נקודות מבט על האמנות. האמן זקוק למישהו מקצועי שייתן לו פידבק, כי אמנות לא נעשית בחלל ריק, כך נולד הדיאלוג בין האמן לאוצר, דיאלוג שיכול להפרות את המחשבה והיצירה. אוצר לא יכול לעבוד בלי אמן, אבל גם אמן לא יכול כיום לעבוד בלי אוצר".

מהו הביטוי 'אוצר חופשי' שאתה משתמש בו?

"הביטוי הזה שלי נולד אצלי כשהפסקתי לעבוד בעין חרוד. הרגשתי חופש אוצרותי. זה הפתיע אותי, כי לכאורה, במוזיאון אפשר לעשות מה שרוצים, אבל למעשה, במוסד יש הרבה התניות והגבלות. המוסד רוצה שהתערוכה תהיה פופולרית,  צריך להתחשב באגפים שונים של המוזיאון, למשל, אגף הנוער, יכולה להיות סוג של צנזורה. כשעזבתי חשתי לפתע חופש כאוצר, יכולת לבחור עם מי לעבוד והיכן. ערך החופש חשוב גם לאוצר, כפי שהוא חשוב לאמן. המבט הפתוח, החופשי מאפשר ביטוי. דרך הפעולה הזאת חשובה לעיצוב תרבות, וכאלטרנטיבה לאוצרות המוסדית, שפועלת בתוך מוזיאון זוהי הזדמנות להצביע על ההבדלים.

כשהייתי בעין חרוד, בשנים האחרונות, ערכתי יום עיון גדול שהוקדש לנושא האוצרות, והגיעו אליו כל האוצרים מהמוזיאונים השונים בארץ. ביקשתי מהם להביא את נקודת המבט שלהם, את עיצוב התפקיד שלהם בתוך המוסד בו הם פועלים, להבין איך הם מספרים את הסיפור דרך המוזיאון, למשל, דרך ימי עיון, איך הם מתמודדים עם ההנהלה, מי מחליט על מה. לאוצר יש אחריות, באלו אמנים לבחור, בסופו של דבר, נבחרים מעט אמנים מתוך רבים מאוד שמנסים להיכנס למוזיאון. זאת אחריות עצומה, וזאת גם הדרך בה, כשהאוצרים מחליטים את מי להציג, מה חשוב ומה לא, מי מוכשר ומי לא, הם מכריעים גורלות וגם מעצבים את התרבות. כך נכתבת ההיסטוריה של האמנות, דרך המוזיאונים. האוצר החופשי יכול לכתוב היסטוריה אלטרנטיבית, וכמובן, ישנו השילוב ביניהם".

על מה אתה עובד עכשיו?
" אחד הפרויקטים הגדולים שאני עובד עליהם עכשיו הוא עם מוזיאון רמת גן. פתיחת התערוכה תהיה בעוד כשנה, בנושא של הקיבוץ באמנות הישראלית. אמנים רבים באו מהקיבוצים או חיו בהם במשך שנים ולתקופת החיים בקיבוץ הייתה משמעות בחייהם ובעבודתם. בין השאר, משה קופפרמן, אורי רייזמן, יאיר גרבוז, מיכל נאמן. אחרי השבעה באוקטובר, שאלת הקיבוץ בישראל מקבלת משמעויות חדשות והיא חלק בלתי נפרד מסדר היום שלנו".