רעיון גדול בתיאטרון באר שבע

Home תיאטרון רעיון גדול בתיאטרון באר שבע
רעיון גדול בתיאטרון באר שבע
ביקורת

רעיון גדול: כשפלורנס בלוך ומיכאל מושונוב משתפים פעולה, הקהל נשפך מצחוק

קומדיית טעויות שכבר מכירה את כל הטריקים

הז'אנר של קומדיית טעויות, עם דלתות מסתובבות, כפילים זהים, אנשים שיוצאים מדלת אחת ונכנסים באחרת בדיוק ברגע הלא נכון, מוכר היטב. אפילו מוכר מאוד. לכן השאלה ב„רעיון גדול” של תיאטרון באר שבע אינה אם אנחנו מכירים את המנגנון, אלא מה השחקנים והבימוי עושים איתו.

המחזה של סבסטיאן קסטרו בנוי בדיוק על המנגנון הזה. ארנו חושד שוונסה, בת זוגו, נדלקה על מתווך הדירה שהם עומדים לשכור. במקרה הוא פוגש ברכבת אדם שנראה בדיוק כמו המתווך ומבקש ממנו להתחזות לו.

מכאן, כמובן, הכול מסתבך. המתווך האמיתי מגיע, אח תאום מופיע, ובשלב מסוים כבר יש שלושה אנשים שנראים אותו דבר ומערכת יחסים שהולכת ומאבדת כל קשר עם ההיגיון. המחזה זכה בצרפת בפרס מטרלינק ובשני פרסי מולייר בשנת 2023, בהם פרס הקומדיה הטובה ביותר.

הבעיה היא שמנגנון כזה יכול לעבוד נפלא, והוא יכול גם להישאר מנגנון. ב„רעיון גדול” לוקח לו זמן להפוך לקומדיה ממש מצחיקה. בהתחלה זה עדיין רק מצחיק פה ושם.

בחלק הראשון של ההצגה הקהל מצחקק. אנחנו מבינים את הסיטואציה, מזהים את הפוטנציאל, מחייכים לנוכח הטעות הבאה ומחכים לראות לאן היא תוביל.

יש משהו מעט מכני בשלב הזה. הדלתות נפתחות ונסגרות, הזהויות מתחלפות, הדמויות אינן יודעות את מה שאנחנו כבר יודעים. הכול נמצא במקום, אבל עדיין חסר אותו ניצוץ שהופך שרשרת של טעויות לקומדיה סוחפת.

ואז פלורנס בלוך נכנסת לתמונה במלוא הכוח

היא מגלמת שכנה מזדקנת, מעט מטושטשת ומאוד תמימה, שמצליחה לראות את העולם באופן משלה. מבחינתה, הכאוס שמתרחש סביבה אינו כאוס כלל. להפך. היא משוכנעת שמצאה את הנפש התאומה שלה. הבעיה היא שהנפש התאומה הזאת מופיעה לפניה בשלושה גברים שונים, שהם למעשה אחד.
וזה נפלא.

בלוך אינה משחקת רק אישה מבולבלת. היא בונה דמות שיש בה תמימות, התלהבות, בדידות ורצון אמיתי למצוא אהבה. דווקא משום שהיא מתייחסת ברצינות גמורה למה שהקהל יודע שהוא בלתי אפשרי, היא מצחיקה כל כך.

ואז מגיע החיבור עם מושונוב

מיכאל מושונוב הוא הפרטנר המושלם לטירוף הזה. התפקיד דורש ממנו גמישות כמעט אקרובטית, משום שהוא נדרש לא רק להתמודד עם כפיל אלא גם עם מצבים שבהם הדמויות הזהות לכאורה צריכות להתקיים בתוך אותו מרחב.

מושונוב יודע לעבוד עם הגוף, עם הקצב ועם הבעת הפנים. הוא יכול לצאת מדלת אחת ובדיוק באותו זמן להיכנס באחרת, וכשהתזמון מדויק, הדבר הפשוט לכאורה הופך למכונת צחוק. התנועה שלו על הבמה היא חלק מהטקסט.
אבל דווקא החיבור עם בלוך הוא שמרים אותו.

מרגע ששני אלה מתחילים לעבוד יחד, ההצגה עולה מדרגה. הצחוק מתגבר, הקצב משתחרר ורמת הטרלול עולה בהתאם.

מה שהיה קודם אוסף של סיטואציות קומיות הופך למפגש בין שתי אנרגיות קומיות שמזינות זו את זו.
בלוך אינה מנסה לנצח את מושונוב, ומושונוב אינו מנסה להאפיל עליה. הם נותנים זה לזו חומר לעבוד איתו. התגובה של האחד מייצרת את התגובה של האחר, וכל סיבוב כזה מגביר את האפקט.
כאן הקהל כבר אינו מצחקק.
הוא נשפך מצחוק.

כשהדלתות הופכות לכוריאוגרפיה

הדלתות הן אולי האביזר החשוב ביותר בהצגה, אבל בשלב שבו ההפקה באמת עובדת הן מפסיקות להיות אביזר והופכות לחלק מהכוריאוגרפיה.

העבודה של תמר קינן אינה מנסה להסתיר את העובדה שמדובר במכונת קומדיה. להפך. היא מאפשרת למנגנון לעבוד, ומסתמכת על תזמון מדויק של השחקנים.

התפאורה של אדם קלר, התאורה של עומר בולנז'ר כהן ועיצוב התנועה של טל קון משרתים את אותה תנועה מתמדת בין כניסה, יציאה, התחזות וגילוי. כך גם התלבושות של יהודית אהרון בתלבושות והמוזיקה של דפנה קינן.

זה בדיוק המקום שבו קומדיה כזאת נבחנת. דלת שנפתחת שנייה מוקדם מדי הורסת בדיחה. כניסה שאינה מדויקת פוגעת בקצב. מבט שמגיע מאוחר מדי יכול להפוך רגע מצחיק לסתם רגע.

כשהכול מתחבר, לעומת זאת, התחושה היא של ריקוד.
הדמויות רודפות זו אחרי זו, מתחמקות זו מזו ונכנסות שוב ושוב לאותה מלכודת. אנחנו יודעים יותר מהן ולכן מחכים לרגע שבו הן ייתקלו זו בזו. זהו אחד המנגנונים העתיקים ביותר של הקומדיה, אבל עדיין יש בו כוח כאשר הוא מבוצע בדיוק.

קומדיה שלא מתיימרת להיות משהו אחר

„רעיון גדול” אינו מנסה להפוך את קומדיית הטעויות למשהו חדש. אין כאן צורך לחפש משמעויות נסתרות או אמירה חברתית גדולה. זהו ערב של קומדיה, ובסופו של דבר זו גם זכותו.

ההישג של ההפקה אינו בהמצאת הז'אנר מחדש אלא באופן שבו היא מצליחה, אחרי התחלה מעט מהוססת, למצוא את הקצב הנכון ואת השחקנים הנכונים שיובילו אותה.
והם, כמובן, מיכאל מושונוב ופלורנס בלוך. יואב דונט, דנה מיינרט וגיא נטאף מסייעים על ידם להפוך את הקומדיה למה שהיא.

מושונוב מביא את הזריזות, הגמישות והיכולת הגופנית שהקומדיה דורשת. בלוך מביאה משהו שקשה יותר ללמד: נוכחות קומית. היא יכולה לעמוד על הבמה, להסתכל על סיטואציה בלתי אפשרית ולהגיב אליה בתמימות מוחלטת, וכבר נוצר צחוק.

החיבור ביניהם הוא הרגע שבו „רעיון גדול” הופך ממנגנון קומי להצגה שממש כיף להיות בתוכה.
וזה גם השיעור הישן והנכון של קומדיה: לא הרעיון לבדו מצחיק. אפילו לא הדלת. אפילו לא הכפיל. בסופו של דבר, השחקן הוא זה שמפעיל את המכונה.

„רעיון גדול” הוא ערב של אסקפיזם קומי, ובעיקר הזדמנות לראות שני שחקנים קומיים מצוינים כשהם נותנים לעצמם להשתולל. בלוך גונבת את ההצגה, מושונוב הוא הפרטנר שמאפשר לה לעשות זאת, וביחד הם מצליחים להוציא מהחומר המוכר הזה הרבה יותר ממה שנדמה בתחילתו.

מחזה: סבסטיאן קסטרו
תרגום: דורי פרנס
בימוי: תמר קינן
תפאורה: אדם קלר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: עומר בולנז'ר כהן
מוזיקה: דפנה קינן
עיצוב תנועה: טל קון
עוזרת במאי: ענבל עברון
משתתפים: מיכאל מושונוב, יואב דונט, פלורנס בלוך, דנה מיינרט, גיא נטאף.

צילום: אילן בשור

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה