מאי 17, 2026
חשיפת הרפרטואר של תיאטרון בית ליסין לעונת 2026–2027 הייתה אמורה להתקיים לפני מספר חודשים אך בפועל היא נדחתה בעקבות המלחמה, והפכה לעוד נקודת זמן בתוך רצף מתמשך של חוסר ודאות.
הרפרטואר הוא נועז, שונה. בית ליסין מביא לנו מחזאי לבנוני שדן בסכסוך הישראלי-פלשתינאי בצורה נוגעת מאוד, מחזאית שהיא עורכת דין שעברה תקיפה מינית ותובעת את התוקף כשהיא לראשונה בצד השני. בנוסף הרבה מחזאות מקורית, בה מחזה של הלל מיטלפונקט שעוסק במציאות ימינו, בתקופת המלחמה, 'מסיבת אירוסין' וכן קומדיות ישראליות ומחזות זמר: 'כרמן' ו'בילי אליוט'.
בתוך המציאות הזו ניצבת המנהלת האמנותית והמנכ”לית ציפי פינס, שמשרטטת תמונה רחבה של מערכת תרבותית שנעה בין תפקוד לשיבוש: “אנחנו בתקופה מאתגרת. אנחנו מתכננים ואנחנו עובדים ולא עובדים. כך זה כבר שש שנים ועכשיו זה מחמיר”.
מציאות של מלחמה, ביטולים ומספרים שמעצבים עונה
הדברים מקבלים ביטוי במספרים שממחישים את היקף הפעילות לצד הפגיעה בה.
בעונת 2025–2026 עמד מחזור הפעילות של בית ליסין על 68 מיליון שקל. במהלך אותה עונה הועלו 965 הצגות. עם זאת, המלחמה שינתה את התמונה: 60 הצגות בוטלו במהלך השנה, ובארבעת החודשים הראשונים של 2026 נוספו עוד 130 ביטולים. המשמעות היא לא רק אובדן של מופעים, אלא גם פגיעה ברצף עבודה של שחקנים, יוצרים, צוותים טכניים וקהל. זה מקשה במיוחד כאשר רוב התקציב אמור להגיע מרכישת כרטיסים.
לצד הפגיעה הישירה בלוח ההצגות, נוצר גם מתח גובר סביב שאלת הזכויות הבינלאומיות והקשרים עם יוצרים מחו”ל.
פינס תיארה מצב שבו פנתה לסוכנות בריטית לקבלת זכויות עבור מחזה והתקבלה בתגובה פוליטית חריפה שכללה התייחסות ל“פשעי מלחמה”.
מנגד, היא סיפרה על ניסיון לקבל זכויות למחזה “בעלים ונשים” מאת וודי אלן, כאשר הסוכנות סירבה, אך בהמשך הוא עצמו אישר את ההפקה. הדינמיקה הזו משקפת מציאות שבה יצירה אינה מנותקת מהקשר פוליטי, ולעיתים אף כפופה לו באופן ישיר.
במקביל, בית ליסין מציג גם הישגים גדולים: שמונה הצגות מועמדות בטקס פרסי התיאטרון, ב־14 קטגוריות שונות, לצד תמיכה של עיריית תל אביב. בתוך מערכת לחצים כלכלית ופוליטית, ההכרה הזו מוצגת כעוגן של יציבות יחסית בתוך סערה רחבה יותר.
אחד הסיפורים הבולטים של העונה הוא ההצלחה של “חנאל ומכבית”, מחזה שנכתב על ידי שני אנשי רשת והפך לתופעה בלתי צפויה. פינס תיארה תגובת קהל חזקה במיוחד, כולל מצבים שבהם הקהל “הרים את הבמה מרוב צחוק”.
לצד זאת היא ציינה שמדובר בהצגה שמצליחה להביא קהל חדש לחלוטין לתיאטרון, עד כדי מצב של ביקוש גבוה מאוד וחוסר בכרטיסים, עם פוטנציאל מובהק להפוך ליצירת קאלט.
במקביל עולות גם ההפקות “שונאים סיפור אהבה” לפי ספרו של בשביס זינגר שכבר עלה אמש לבמה, ו“זה יום המזל שלי”. המחזה השני עוסק במבנה של החלטות קטנות, בדלתות מסתובבות ובאופן שבו שינוי מזערי יכול להוביל לשינוי דרמטי במסלול חיים.
במרכז העונה ניצב “ציפורים” מאת וג'די מועוואד, מחזה שעוסק בשאלות של זהות, שייכות, זיכרון והסכסוך הישראלי פלסטיני.
הבמאי יאיר שרמן סיפר כי התלבט במשך שנים אם לביים את המחזה בשל תחושת הקרבה האישית לנושא, עד שהרגיש שהוא בשל לכך.
המחזה מתאר צעיר יהודי שגדל בברלין וחי בניו יורק, המתאהב בצעירה פלסטינית ומביא אותה לפגוש את משפחתו, מפגש שמציף שאלות של זהות ושייכות.
לצד זאת עולה “מסיבת אירוסין” מאת הלל מיטלפונקט, המתרחש במושב צפוני שנעזב בתקופת המלחמה, שבו משפחה המפעילה צימרים שוקעת בחובות.
המחזה נכתב במה שמיטלפונקט מתאר כ“הריון מזורז” במהלך תקופת המלחמה. במרכזו מסיבת האירוסין של הבת הצעירה, חתן המבקש לצאת למלחמה ואב המבקש שקט בתוך מציאות של קריסה משפחתית וכלכלית, לצד תחושת ניתוק בין המדינה לתושביה ושכבות של סודות ושקרים בתוך המשפחה. שתי שכבות ההצגה משקפות זו את זו.
מיטלפונקט קיבל מפינס אות הוקרה בצורת תמונה שלו עם שמות כל מחזותיו. פינס סיפרה שכבר בתקופת לימודיהם המשותפים באוניברסיטה הוא העלה את המחזה הראשון שלו בתיאטרון חיפה, בהיותו בן 24 בלבד. היא הגדירה אותו כמחזאי הפורה בארץ, ואחד מהמחזאים הפורים בעולם, שכתב 75 הצגות שעלו על הבמה.
בין המחזות הנוספים בעונה: “זושה רוצה לחיות” מאת אורן יעקובי לפי ספרו הראשון, מחזה של דניאל לפין העוסק בעולם הריאליטי ובמנגנוני השקר שלו, ו“בראד פיטמן” מאת רמי ורד. שלושת אלה הם קומדיות.
לצדם מוזכרים מחזות העוסקים במורדים, בדמויות המבקשות לשבור מוסכמות, ובמציאות טלוויזיונית מעוותת.
“לכאורה” מאת סוזי מילר מציב זווית אחרת לחלוטין. במרכזו עורכת דין המייצגת נאשמי עבירות מין עד שהיא עצמה הופכת לקורבן.
המחזה, בבימוי פינס ובכיכובה של מגי אזרזר שהציגה קטע ממנו, בוחן את המעבר החד בין עמדת כוח לעמדת פגיעות ואת האופן שבו מערכת משפטית מתמודדת עם טראומה אישית של אונס.
במסגרת פרויקט “פותחים במה” מוצגים מחזות חדשים של יוצרים צעירים שמהם נולדוץ לעיתים הצגות.
“בשם הילדים” מאת אורי אגוז עוסק ביודנראט בגטו לודז’ ובהכרעות מוסריות קיצוניות.
אגוז סיפרה על שיחה עם סבה שתאר לפניה את דמותו של חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בעיירה, שציווה על היהודים למסור את ילדיהם מתחת לגיל 6, 'כי כך יינצלו האחרים'. הדימוי של האיש נע בין תפיסה של דמות מפלצתית כפי שראה אותו הסב, לבין תפיסה של מנהיג מציל, כפי שתאר אותו אדם אחר. הכל , מסתבר, בהתאם לנקודת המבט ההיסטורית והמוסרית.
לצדו עולה “השמיים הם הגבול” מאת דניאל גל, בבימוי עידו קולטון, עם מוזיקה מאת עילי אשדות, ההצגה עוסקת בעיתונאית במשבר קריירה, אשפוז פסיכיאטרי והתמודדות עם פוסט טראומה, ומוגדר כמחזמר קומי על פוסט טראומה מינית.
דניאל הוסיפה כי קולן של נשים עדיין מושתק, והגדירה את בית ליסין כ“תיאטרון הכי נשי בישראל”. במסגרת זו מוזכר גם בית הספר למחזאות שפועל בבית ליסין בחסות פינס ובהנחייתו של אבישי מילשטיין, וכן המחזה “להתפלל עם עבריינים” מאת רחל קשת. אשר עוסק באישה שמגלה יום אחד כי בנה הוא 'נער גבעות'.
לבסוף, בית ליסין ממשיך להרחיב את פעילותו גם דרך מחזות זמר. “כרמן” של ז'ורז' ביזה בעיבודו של אמיר לקנר ובתרגומו של אלי ביז'אווי מצטרף ל“בילי אליוט” בכיכובו של ארנון הרינג.
בתוך כל התכנון הזה חוזרת שוב נקודה אחת מרכזית: למרות ההיקף, ההשקעה והתכנון המפורט, המציאות נשארת בלתי יציבה. כפי שסיכמה פינס: “יכול להיות שכל זה לא יקרה. אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר”.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©